אמא שלי מסתובבת מהבוקר ברחבי הבית, מזמזמת. זה התחיל במלמול חלש, חרישי - התפתל דרך שריקה חסרת מקצב אחיד, ועבר לשירה נועזת. הרפרטואר לא מרשים ועשיר במיוחד, אבל אחיד למדי - רק שירי ילדים. היו שם פזמוני ילדות משנות השישים, להיטי הפסטיגלים ועוד כמה חמשירי תנועות נוער. נדמה כאילו אסופת הלחנים הזו נקלטה לפני שנים ארוכות, אי שם ברחובות תל אביב. ילדה קטנה, תמה עם צמות, הקשיבה לשירים ואגרה אותם בזכרונה. אולי לא העזה לשיר אותם אז, מוקפת בבני גילה. ועכשיו, כשהיא בבית שהקימה, עוד רגע וחצי סבתא לנכדה ראשונה, היא מרעננת זכרונות. ספק נערכת ללילות הבייביסיסטר הראשונים שלה, היא מעלה מן האוב את השירים ההם. שרה כאילו אף אחד לא מקשיב לה. ואולי זה נכון, חוץ ממני.
"בחיי שאתה דומה לי", אבא שלי פוסק בארוחת הצהריים. הוא מספר בפעם המליון כיצד מצא תמונות ישנות ודהויות שלו שהוחבאו, אולי בצדק, בארון נידח. הצילומים מתעדים במובהק קווי דימיון בין אבי הצעיר, תלמיד כיתה א', לביני. הוא מתגאה בכך כמי שנדרש לספק הוכחות כלשהן לקשריו אליי, כעדות לקשר המשפחתי. ואולי, זה בכלל לא קשור רק אליי. אולי אבא שלי מחפש תזכורות לכך שגם הוא פעם היה צעיר באמת, שעוד כל החיים היו לפניו. שיכול היה לבחור באיזו דרך ללכת ובאיזו לא, ולחלום על הכל בלי מגבלות או חוקים. אולי לזהות אותי בפניו תמונה זה שלב נוסף ברצון הכמוס להמשיך עוד קצת מחיי הצעירות דרך החיים שלי, להרגיש שצעירות זה לא עניין ביולוגי, ושהיא לא חייבת להיקטע באבחת חרב.
אני מסתכל על ההורים שלי. שיבה כבר שולחת זרועות ארוכות לראשם. הם טרודים בעניינים של מבוגרים, בהשקעת האנרגיות הנכונות כדי להוסיף ולקיים את המפעל. אבל בתוכם נטועות קופסאות חבויות, נעולות. אלו הן קופסאות משחקים וצעצועים - הן נסגרו שם מזמן, נזנחו והופקדו בפינה. אבל לא לעולם חוסן - משהו שם כבר לא מוכן להיות סגור ומוכל. השירים והסיפורים מבקשים לצאת החוצה, לצוף מחדש מעל פני השטח. הם מבקשים לדחוק את הכאן והעכשיו ולהבקיע חריצים שדרכם יזרמו שוב דמיונות ומשחקים. הם כבר הוכיחו לכולם שהם מבוגרים. ומה שלא הוכיחה נפשם, המחיש גופם. דווקא משום שאינם חייבים עוד דין בגרות וחשבון תבונה, הם מעזים לגלוש חזרה אל ארגז החול, מתירים את הרסנים. לא מדובר בביטויים גדולים או מרעישים, זה סימנים קטנים, חרישיים. זמזום, זכרון נשכח. אבל הם קיימים ומתרבים, מבקשים להתרפק דרך נקבוביות העור והזמן.
המציאות היא מחייבת ותובענית. היא מכתיבה לנו סדר יום, משימות, חוקים. אנחנו מזמן לא נאמנים רק לעצמינו, אלא מחוייבים בנאמנות משפחתית, קבוצתית, קהילתית, לאומית. ככל שעובר הזמן אנחנו נוטלים על עצמינו יותר מחוייבויות, עוד מסיכות. אין בכך שום דבר פסול - חברה חפצת חיים חייבת להקים לעצמה מערכת סדר, ארגון וצדק. אנחנו מתאימים את עצמינו כדי לוודא שנוכל להתקיים על כוכב ארץ זה. אבל אף אחד לא אמר שהחוקים האלה צריכים להגביל אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת. יתרה מזאת - אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצב הבגרות הוא עדיף ומוטב על מצב הצעירות המנטאלית, החופשית והמשוחררת. כשאנחנו רואים את ההורים שלנו שוקעים בזכרונות העבר, אנחנו צריכים לחייך ולשמוח. מעבר לכך, אם רוח טובה נושבת עלינו, לא יזיק לעודד שיחה, לפתוח יחד אלבום. הלידה המחודשת הזו יכולה להוליד המון דברים טובים, שיקרינו על כולם.
בעבר נהוג היה לחשוב שאדם מבוגר החוזר אל ילדותו - בשפתו, במחשבותיו - הוא לוקה בנפשו, משוגע. ואולי, רק אולי, משוגע מי שעוזב את ילדותו מלכתחילה. אם אין וודאות כמעט בשום דבר בעולם הזה, למה שלא נשחק בו? בניגוד למשחקים שהכרנו עד עכשיו, כאן באמת שאין מה להפסיד.
"בחיי שאתה דומה לי", אבא שלי פוסק בארוחת הצהריים. הוא מספר בפעם המליון כיצד מצא תמונות ישנות ודהויות שלו שהוחבאו, אולי בצדק, בארון נידח. הצילומים מתעדים במובהק קווי דימיון בין אבי הצעיר, תלמיד כיתה א', לביני. הוא מתגאה בכך כמי שנדרש לספק הוכחות כלשהן לקשריו אליי, כעדות לקשר המשפחתי. ואולי, זה בכלל לא קשור רק אליי. אולי אבא שלי מחפש תזכורות לכך שגם הוא פעם היה צעיר באמת, שעוד כל החיים היו לפניו. שיכול היה לבחור באיזו דרך ללכת ובאיזו לא, ולחלום על הכל בלי מגבלות או חוקים. אולי לזהות אותי בפניו תמונה זה שלב נוסף ברצון הכמוס להמשיך עוד קצת מחיי הצעירות דרך החיים שלי, להרגיש שצעירות זה לא עניין ביולוגי, ושהיא לא חייבת להיקטע באבחת חרב.
אני מסתכל על ההורים שלי. שיבה כבר שולחת זרועות ארוכות לראשם. הם טרודים בעניינים של מבוגרים, בהשקעת האנרגיות הנכונות כדי להוסיף ולקיים את המפעל. אבל בתוכם נטועות קופסאות חבויות, נעולות. אלו הן קופסאות משחקים וצעצועים - הן נסגרו שם מזמן, נזנחו והופקדו בפינה. אבל לא לעולם חוסן - משהו שם כבר לא מוכן להיות סגור ומוכל. השירים והסיפורים מבקשים לצאת החוצה, לצוף מחדש מעל פני השטח. הם מבקשים לדחוק את הכאן והעכשיו ולהבקיע חריצים שדרכם יזרמו שוב דמיונות ומשחקים. הם כבר הוכיחו לכולם שהם מבוגרים. ומה שלא הוכיחה נפשם, המחיש גופם. דווקא משום שאינם חייבים עוד דין בגרות וחשבון תבונה, הם מעזים לגלוש חזרה אל ארגז החול, מתירים את הרסנים. לא מדובר בביטויים גדולים או מרעישים, זה סימנים קטנים, חרישיים. זמזום, זכרון נשכח. אבל הם קיימים ומתרבים, מבקשים להתרפק דרך נקבוביות העור והזמן.
המציאות היא מחייבת ותובענית. היא מכתיבה לנו סדר יום, משימות, חוקים. אנחנו מזמן לא נאמנים רק לעצמינו, אלא מחוייבים בנאמנות משפחתית, קבוצתית, קהילתית, לאומית. ככל שעובר הזמן אנחנו נוטלים על עצמינו יותר מחוייבויות, עוד מסיכות. אין בכך שום דבר פסול - חברה חפצת חיים חייבת להקים לעצמה מערכת סדר, ארגון וצדק. אנחנו מתאימים את עצמינו כדי לוודא שנוכל להתקיים על כוכב ארץ זה. אבל אף אחד לא אמר שהחוקים האלה צריכים להגביל אותנו מלהיות מי שאנחנו באמת. יתרה מזאת - אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך שמצב הבגרות הוא עדיף ומוטב על מצב הצעירות המנטאלית, החופשית והמשוחררת. כשאנחנו רואים את ההורים שלנו שוקעים בזכרונות העבר, אנחנו צריכים לחייך ולשמוח. מעבר לכך, אם רוח טובה נושבת עלינו, לא יזיק לעודד שיחה, לפתוח יחד אלבום. הלידה המחודשת הזו יכולה להוליד המון דברים טובים, שיקרינו על כולם.
בעבר נהוג היה לחשוב שאדם מבוגר החוזר אל ילדותו - בשפתו, במחשבותיו - הוא לוקה בנפשו, משוגע. ואולי, רק אולי, משוגע מי שעוזב את ילדותו מלכתחילה. אם אין וודאות כמעט בשום דבר בעולם הזה, למה שלא נשחק בו? בניגוד למשחקים שהכרנו עד עכשיו, כאן באמת שאין מה להפסיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה