מכה קשה לקשת, אין ספק. הזכיינית התבשרה הערב כי "הרשות השנייה" לא תאפשר לה להעלות לפי שעה את העונה החדשה של "האח הגדול". ברקע, לא מחלוקות סביב מינון הפרסומות או הסדרי חובות. פרשה מביכה מעיבה על שידור התוכנית הפופולארית, אולי הנצפית ביותר בישראל. פרשה של כדורים פסכיאטרים, טיפול פסיכולוגי לקוי ומגמתי, הונאת בני אדם, מרמה והפרת אמונים של הקהל. והכל, בחסות שעשוע ההמונים, הכל למען הנאת העם.
משהו צורם ומטריד במיוחד בפרשת הכדורים של קשת. גם לפני שהתוודענו אליה, היו שנעו בחוסר נוחות מול מסך הטלוויזיה. בכל העולם מתרווחים אנשים בספה ומתמכרים לקבוצת המטורפים האלה הסובבים סביב עצמם באקווריום שקוף. מקללים, משתכרים, מתפשטים, מתבזים, בוגדים, מתאהבים, מודחים. הטמגוצ'י שלנו הפך אנושי, ואנו שולטים בו דרך הטלפון הנייד. עוד לפני שהכרנו את הפסיכולוג העלום חשנו אי נוחות של הזייה מעיקה, אך השתקנו את המצפון באומרינו - הם בחרו בכך. אנו צופים באנשים כפי שהם באמת. מחר יכול להיות שנהיה אנחנו בבית האח הגדול. ובכלל, הכל למען הבידור, וההומור, והספורט.
אבל עכשיו, אין עוד הצדקה לתמימות שלנו לשוב ולעלות. לא באנשים רגילים צפינו, כי אם בבובות מהונדסות. הם נבחרו בקפידה כבעלי אישיות גבולית. הם הוזנו בתרופות שערערו אותם ופגעו בשליטה העצמית שלהם, שממילא נפגמה בתנאים הקלסטרופוביים של הבית המתועד. הם הושלכו לג'ונגל מבויים ולאחר זמן קצר הודחו ממנו והושלכו חזרה אל מאחורי הקלעים, בחזרה לחייהם העלומים. נוצלו כלאחר יד, שימשו לדקות ספורות את מכונת הרייטינג והועברו לסל המחזור. אולי יוזמנו לספיישל מודחים, אם ירצה הקהל.
אין מילים לתאר את הבוז שיש לרחוש כלפי המנגנון המניפולטיבי ששלח את התמימים האלה לתהילת עולם בת דקות ספורות, ולא היסס לדחוף אותם למחוזות קיצוניים בעבור עוד נתח הון ממפרסם כזה או אחר. חילופי ההאשמות מעל דפי העיתונים בין הזכיינית והפסיכיאטר אינם מצליחים לבלבל אותנו - כולם אשמים, וכולם ראויים להישפט ולהיענש על המשחק הנלוז ששיחקו בבני אדם. ולאחר מכן, עוד העזו בכלל להגיש את התוכנית פעם נוספת לאישור הרשות, כאילו דבר לא קרה. פשעים לחוד, וכספים בנפרד.
באופן מפתיע, דווקא בין כל מעשי העוול החמורים האלה, עולה כאור חיובי חיוניותו של הרגולטור. הגורם שאנו כה אוהבים להשמיץ בעידן החירות, החופש, פיצוץ המידע - דווקא עמוד התווך השמרן והיסודי הזה, הוא שבולם את הסחף. שהרי אם היו הדברים תלויים בנו, וודאי היינו סקרנים לקבל לפחות עוד עונה אחת של "האח הגדול". רק עוד הצצה אחת וזהו, לראות אם אולי ישנו דרכם. ואולי יוותר על חלק מהכדורים הפעם, ואולי יסתפקו באלכוהול או היפנוזה. אם זה היה תלוי בנו, אולי היינו נותנים הזדמנות נוספת, בחסות הסקרנות המתפרצת.
רק הרגולטור העקשן עומד איתן ומציל אותנו מעצמינו, ניצב חוצץ בין הסקרנות להוגנות, בין תאוות הבשרים להגיון הישרים. כשהיצרים משתוללים ומוציאים משליטה, חשוב להכיר בהשפעתו המוצדקת כל כך של גורם מקצועי שיודע לתת טון של שכל ישר וצדק בתוך תזמורת זייפנית ומתישה. אדרבא, אם יש דבר מה שלמדנו מהפרשיה הארורה הזו, הוא חשיבות שימור הרגולציה בחיינו. ומי שסבור כי מקומה רק בעולם התקשורת והעסקים, מוטב שיחשוב מעת לעת גם על איכות חברי הכנסת שלנו. הדמוקרטיה מחייבת כי הנציגים ייבחרו בידי ההמון. אך כמה דמוקרטיה מצויה בשיטת הפריימריז? או וועדות הכנסת? או מינוי השרים? או יחסי הכנסת עם בית המשפט?
דווקא שוחרי החירות נדרשים לשבח את הרגולציה. דווקא חסידי הצדק והשוויון ראוי שיזעקו בשבחו ובדבר חיוניותו. כי במקום שבו אין גבולות, לאף אחד אין מנוחה ונחלה. והגבולות, כך שב ומתבהר פעם אחר פעם, נחוצים קודם כל כדי להפריד בינינו לבין עצמינו. בין מי שאנחנו נוטים להיות, לבין מי שאנו רוצים להיות. להגן עלינו מפני היסחפות מיותרת, תאוות בצע ובשרים, אינטרסים זרים הנכפים בידי בודדים.
אנו בני אדם וזכותינו לטעות, להתמכר לחולשות, להיכנע ליצרים. זהו טבענו. אך בל יוליך אותנו איש שולל אחר רצונות לא לנו. אל לאיש להוביל אותנו בדרכים עקלקלות בתואנת רצון ציבורי שהושג במרמה. זכותנו להנות תושג רק אם לא יותר להונות. וככל שהדברים נשמעים מנותקים בעידן החירות האזורי והעולמי, אנו זקוקים גם לרגולציה. פנימית, חברתית, לאומית. שתאזן יצר עם ערך. שתתן ערך ליצירה.
משהו צורם ומטריד במיוחד בפרשת הכדורים של קשת. גם לפני שהתוודענו אליה, היו שנעו בחוסר נוחות מול מסך הטלוויזיה. בכל העולם מתרווחים אנשים בספה ומתמכרים לקבוצת המטורפים האלה הסובבים סביב עצמם באקווריום שקוף. מקללים, משתכרים, מתפשטים, מתבזים, בוגדים, מתאהבים, מודחים. הטמגוצ'י שלנו הפך אנושי, ואנו שולטים בו דרך הטלפון הנייד. עוד לפני שהכרנו את הפסיכולוג העלום חשנו אי נוחות של הזייה מעיקה, אך השתקנו את המצפון באומרינו - הם בחרו בכך. אנו צופים באנשים כפי שהם באמת. מחר יכול להיות שנהיה אנחנו בבית האח הגדול. ובכלל, הכל למען הבידור, וההומור, והספורט.
אבל עכשיו, אין עוד הצדקה לתמימות שלנו לשוב ולעלות. לא באנשים רגילים צפינו, כי אם בבובות מהונדסות. הם נבחרו בקפידה כבעלי אישיות גבולית. הם הוזנו בתרופות שערערו אותם ופגעו בשליטה העצמית שלהם, שממילא נפגמה בתנאים הקלסטרופוביים של הבית המתועד. הם הושלכו לג'ונגל מבויים ולאחר זמן קצר הודחו ממנו והושלכו חזרה אל מאחורי הקלעים, בחזרה לחייהם העלומים. נוצלו כלאחר יד, שימשו לדקות ספורות את מכונת הרייטינג והועברו לסל המחזור. אולי יוזמנו לספיישל מודחים, אם ירצה הקהל.
אין מילים לתאר את הבוז שיש לרחוש כלפי המנגנון המניפולטיבי ששלח את התמימים האלה לתהילת עולם בת דקות ספורות, ולא היסס לדחוף אותם למחוזות קיצוניים בעבור עוד נתח הון ממפרסם כזה או אחר. חילופי ההאשמות מעל דפי העיתונים בין הזכיינית והפסיכיאטר אינם מצליחים לבלבל אותנו - כולם אשמים, וכולם ראויים להישפט ולהיענש על המשחק הנלוז ששיחקו בבני אדם. ולאחר מכן, עוד העזו בכלל להגיש את התוכנית פעם נוספת לאישור הרשות, כאילו דבר לא קרה. פשעים לחוד, וכספים בנפרד.
באופן מפתיע, דווקא בין כל מעשי העוול החמורים האלה, עולה כאור חיובי חיוניותו של הרגולטור. הגורם שאנו כה אוהבים להשמיץ בעידן החירות, החופש, פיצוץ המידע - דווקא עמוד התווך השמרן והיסודי הזה, הוא שבולם את הסחף. שהרי אם היו הדברים תלויים בנו, וודאי היינו סקרנים לקבל לפחות עוד עונה אחת של "האח הגדול". רק עוד הצצה אחת וזהו, לראות אם אולי ישנו דרכם. ואולי יוותר על חלק מהכדורים הפעם, ואולי יסתפקו באלכוהול או היפנוזה. אם זה היה תלוי בנו, אולי היינו נותנים הזדמנות נוספת, בחסות הסקרנות המתפרצת.
רק הרגולטור העקשן עומד איתן ומציל אותנו מעצמינו, ניצב חוצץ בין הסקרנות להוגנות, בין תאוות הבשרים להגיון הישרים. כשהיצרים משתוללים ומוציאים משליטה, חשוב להכיר בהשפעתו המוצדקת כל כך של גורם מקצועי שיודע לתת טון של שכל ישר וצדק בתוך תזמורת זייפנית ומתישה. אדרבא, אם יש דבר מה שלמדנו מהפרשיה הארורה הזו, הוא חשיבות שימור הרגולציה בחיינו. ומי שסבור כי מקומה רק בעולם התקשורת והעסקים, מוטב שיחשוב מעת לעת גם על איכות חברי הכנסת שלנו. הדמוקרטיה מחייבת כי הנציגים ייבחרו בידי ההמון. אך כמה דמוקרטיה מצויה בשיטת הפריימריז? או וועדות הכנסת? או מינוי השרים? או יחסי הכנסת עם בית המשפט?
דווקא שוחרי החירות נדרשים לשבח את הרגולציה. דווקא חסידי הצדק והשוויון ראוי שיזעקו בשבחו ובדבר חיוניותו. כי במקום שבו אין גבולות, לאף אחד אין מנוחה ונחלה. והגבולות, כך שב ומתבהר פעם אחר פעם, נחוצים קודם כל כדי להפריד בינינו לבין עצמינו. בין מי שאנחנו נוטים להיות, לבין מי שאנו רוצים להיות. להגן עלינו מפני היסחפות מיותרת, תאוות בצע ובשרים, אינטרסים זרים הנכפים בידי בודדים.
אנו בני אדם וזכותינו לטעות, להתמכר לחולשות, להיכנע ליצרים. זהו טבענו. אך בל יוליך אותנו איש שולל אחר רצונות לא לנו. אל לאיש להוביל אותנו בדרכים עקלקלות בתואנת רצון ציבורי שהושג במרמה. זכותנו להנות תושג רק אם לא יותר להונות. וככל שהדברים נשמעים מנותקים בעידן החירות האזורי והעולמי, אנו זקוקים גם לרגולציה. פנימית, חברתית, לאומית. שתאזן יצר עם ערך. שתתן ערך ליצירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה