במדינות האזור התפתחה בשנים האחרונות תופעה חברתית חדשה, מסקרנת ומעוררת מחשבה. בחסות החשיכה, בשעות הקטנות של הלילה, מגיחים צעירים וצעירות אל גגות הבניינים ופותחים בצעקות. חלקם מקללים, אחרים זועקים את שמם, ובתוכם יש הזועקים ססמאות מחאה הנשלחות מחלון אל חלון ומשם לחלל האוויר. כמו כלבים רדופי שינה, הצעירים האלה משגרים חיצי התרסה נגד סוהרי השלטון הסוכרים פיותיהם בשעות היום. הם אוספים את שאריות כוחם ומטפסים בחדר המדרגות אל קצות הבניין, שם בינות דודי שמש וחבלי כביסה הם חשים מוגנים להיות עצמם. קולות אלמוניים תובעי שינוי הקוראים לשחר חדש לעלות.
נוטרי המשטר ניצבים נבוכים והמומים למול התופעה המתפשטת. הצעקות מפריעות לרוב הדומם לנוח בשקט. על צידם הם נעים במיטותיהם, מתקשים להירדם נוכח זעקת הילדים. בסתר ליבם, יודעים כי הזעקה צודקת. אם רק היה בהם הכוח, חדוות הנעורים ותעוזת הנמרצים, אפשר והיו מצטרפים אליהם. אך להם כבר יש מקומות עבודה שאפשר להפסיד. אם יאסרו, תאבד פרנסת המשפחה כולה. לעיתים נדמה להם כי את קולות ילדיהם שלהם הם שומעים על הגגות, והם משתדלים להתעלם. מוטב כי לא יזהו, שלא ידעו. זרועות המשטר גם הם אינם מצליחים לעשות סוף לתופעה. הם מתקשים לעצור את הזועקים, וכשמצליחים לשים יד על בודדים מהם, התופעה גוברת ומתרחבת. גגות נוספים מצטרפים למקהלת הצועקים. וכך נמשך הקונצרט ההזוי הזה, בצורה מעגלית - הצעירים קוראים בלילה, וביום נענים בשתיקה. ואין לדעת מי מהקולות צורם ומטריד יותר.
ואולי המעמד המיוחד של גגות הצעוקים אמור להוות מסר חשוב לכולנו, בכל עולם ובכל חברה. יכול השלטון להציב גבולות ומחסומים בפנינו. נפרדים אנו בצבע עור, בדרגות שכר, בעיר מגורים, באמונות ובדעות. ולפעמים נדמה כי אנו משלימים עם המגבלות, וחיים בתוכם בשלווה, בכניעה צייתנית. אך בל יתבלבל איש - שמחת הבריות אמנם ניכרת עד הגג, אך לא חוצה את סיפו. כי לכל אחת מאיתנו שמורה לנצח הזכות לעלות אל הגג אם נחפוץ בכך. ואנו עדיין יכולים ביום מן הימים לטפס בחדר המדרגות ולהתייצב כתף אל כתף עם שכנינו בזעקות שבר ומחאה. איש לא יוכל לבלום קריאות בוז לשיטה הקיימת, זעקות התנגדות והתנערות על אי שוויון, קיפוח, עושק וטירוף מערכות. הצעקות שיישמעו בלילה ידירו שינה מעיני הדוממים ויהפכו אותם בהדרגה עייפים יותר. העייפות תשחק את מנגנוני ההגנה שעטו על עצמם במרוצת השנים ושמרו עליהם במרחבי נוחות המתמגזים עם ציפיות המשטר. או אז יחברו העייפים עם הנרדפים, הזועקים והנאבקים, המוחים והבוכים. יוכיחו הם כי הסדר יציר כפי אדם הוא, ולעיתים מחפה הוא על בלגאן רב. השלטון, כך נוטים אנו לשכוח, ניתן בידי הכלל, והוא שימצא את דרכו בסופו של יום לצמרת. כמו הצעירים המוצאים עצמם בסוף יומם בפסגת הבתים.
יש המחכים כל הלילה לשחר שיבוא, ויש המתאמצים להביאו. הם אינם משתהים. הם אינם שועים לאזהרות. הם לוקחים את הסיכון ומתאמצים עד הגג. רוב הסיכויים כי מוציאים את קולם לשווא. סבירות גבוהה כי לא יצליחו. אך בלילות אפלים במיוחד, עדיף להתייצב לצידם מאשר ללכת לישון. לפחות שם פחות בודד. לפחות שם עוד לא אבדה תקוותנו.
נוטרי המשטר ניצבים נבוכים והמומים למול התופעה המתפשטת. הצעקות מפריעות לרוב הדומם לנוח בשקט. על צידם הם נעים במיטותיהם, מתקשים להירדם נוכח זעקת הילדים. בסתר ליבם, יודעים כי הזעקה צודקת. אם רק היה בהם הכוח, חדוות הנעורים ותעוזת הנמרצים, אפשר והיו מצטרפים אליהם. אך להם כבר יש מקומות עבודה שאפשר להפסיד. אם יאסרו, תאבד פרנסת המשפחה כולה. לעיתים נדמה להם כי את קולות ילדיהם שלהם הם שומעים על הגגות, והם משתדלים להתעלם. מוטב כי לא יזהו, שלא ידעו. זרועות המשטר גם הם אינם מצליחים לעשות סוף לתופעה. הם מתקשים לעצור את הזועקים, וכשמצליחים לשים יד על בודדים מהם, התופעה גוברת ומתרחבת. גגות נוספים מצטרפים למקהלת הצועקים. וכך נמשך הקונצרט ההזוי הזה, בצורה מעגלית - הצעירים קוראים בלילה, וביום נענים בשתיקה. ואין לדעת מי מהקולות צורם ומטריד יותר.
ואולי המעמד המיוחד של גגות הצעוקים אמור להוות מסר חשוב לכולנו, בכל עולם ובכל חברה. יכול השלטון להציב גבולות ומחסומים בפנינו. נפרדים אנו בצבע עור, בדרגות שכר, בעיר מגורים, באמונות ובדעות. ולפעמים נדמה כי אנו משלימים עם המגבלות, וחיים בתוכם בשלווה, בכניעה צייתנית. אך בל יתבלבל איש - שמחת הבריות אמנם ניכרת עד הגג, אך לא חוצה את סיפו. כי לכל אחת מאיתנו שמורה לנצח הזכות לעלות אל הגג אם נחפוץ בכך. ואנו עדיין יכולים ביום מן הימים לטפס בחדר המדרגות ולהתייצב כתף אל כתף עם שכנינו בזעקות שבר ומחאה. איש לא יוכל לבלום קריאות בוז לשיטה הקיימת, זעקות התנגדות והתנערות על אי שוויון, קיפוח, עושק וטירוף מערכות. הצעקות שיישמעו בלילה ידירו שינה מעיני הדוממים ויהפכו אותם בהדרגה עייפים יותר. העייפות תשחק את מנגנוני ההגנה שעטו על עצמם במרוצת השנים ושמרו עליהם במרחבי נוחות המתמגזים עם ציפיות המשטר. או אז יחברו העייפים עם הנרדפים, הזועקים והנאבקים, המוחים והבוכים. יוכיחו הם כי הסדר יציר כפי אדם הוא, ולעיתים מחפה הוא על בלגאן רב. השלטון, כך נוטים אנו לשכוח, ניתן בידי הכלל, והוא שימצא את דרכו בסופו של יום לצמרת. כמו הצעירים המוצאים עצמם בסוף יומם בפסגת הבתים.
יש המחכים כל הלילה לשחר שיבוא, ויש המתאמצים להביאו. הם אינם משתהים. הם אינם שועים לאזהרות. הם לוקחים את הסיכון ומתאמצים עד הגג. רוב הסיכויים כי מוציאים את קולם לשווא. סבירות גבוהה כי לא יצליחו. אך בלילות אפלים במיוחד, עדיף להתייצב לצידם מאשר ללכת לישון. לפחות שם פחות בודד. לפחות שם עוד לא אבדה תקוותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה