יש הסבורים שהחיים הם
שביל מתפתל רצוף צמתים. וכמו הדרכים, גם האנשים הסבורים מתפצלים. יש בהם הטוענים
כי ישות שמיימית מכתיבה עבורינו את הדרך, פונה בשבילנו, בשביליה. יש המתעקשים שאנו
הפונים, ופנינו מכתיבות את הכיוון. ויש המשלבים, ויש המתווכחים והרוב – מתעלמים.
נדמה לפעמים שאין
ייסורים קשים לו לאדם מאשר התקרבותו אל הצומת. זעקות "אנה אפנה" מרעידות
את הנפש, מכאיבות את הנשימה. ואולי באמת היו מעדיפים מרבית האנשים שתיפרש הדרך
לפניהם. שיכתיב השלט את הכיוון, שיוגבלו החלופות. אם יכלו האנשים, אולי היו
מפגינים נגד הצמתים, ואמנם ברבות השנים אכן הציפו אותם ברמזורים ובשלטים. בעיר בה
אני גר, למשל, כמעט אף פעם אסור לפנות לאחור ולחזור לכיוון ממנו הגעת. המסר ברור –
יש להמשיך הלאה כמו כולם. מותר לך להיות מה שאתה רוצה – רק אל תביט לאחור. ואנחנו
משלימים עם זה, נוהגים לפי הכללים. ומאוד שמחים בסתר הלב, שיש מי שקובע אותם
במקומנו.
אחת השאלות הנפוצות
נוגעות לתוכניות העתיד. אנו שואלים זה את זה מה נעשה כשנגדל. ואני, הרי עוד טרם
החלטתי. אבל עמוק בפנים אני יודע, שהתפנית שלי קרובה. שלא אהסס לבחון גם דרכים לא
סלולות, להביט גם לאחור, ולהסתכל לפעמים גם מעלה. אין בי יומרה להיות הנהג הזהיר
ביותר, ולהותיר הרפתקאות מסעירות בשולי הנתיבים. הגשרים של היום מוצבים על דרכים
שנפרצו בידי אדם. יש שגילו יבשות, ויש שבראו מרחבים. יש שהטיבו דרך, ויש שסללו
אותה במו ידיהם, כשהעזו להחליט ולנטוש את מסלולי ההמונים המשורטטים.
גם לי קשה בצמתים, גם
אני מתעייף בנסיעות ארוכות. אבל לעולם לא אקרא "אנה אפנה" אל שמיים ערלים.
שואל אני רק מתי אפנה, מתי תינתן בידי ההזדמנות המיוחלת. יש הממתינים חיי נצח
עבורה. ויש שבשל פספוס פנייה נסתרת, לעולם לא יגיעו למחוז חפצם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה