יום שישי, 1 ביוני 2012

הודעה נמסרה

הותר לפרסום כי לוחם בן עשרים נרצח הבוקר בידי מחבל פלסטיני ברצועת עזה. נורה מן המארב, בגזרה שהייתה שקטה. המחבל חוסל. מסוקי חיל האוויר סורקים באוויר, אבל לא מוצאים דבר. מועד הלווייתו טרם נקבע. הודעה נמסרה.

חייל גולני בן עשרים נורה הבוקר ונהרג בבסיס ליד רצועת עזה. הוא שהה עם חבריו החיילים בשעת הבוקר בשטח המוצב, נערכו לתחילת פעילות. סביר שעמד לצאת לחופשת סופ"ש. ירדו מכוננות, ונכנסו להתקלות. חבריו הגיבו באש. הודעה נמסרה.

ילד בן עשרים אימץ רובה ואומן להגן על חייו ועל חיי מדינתו. בכלל לא משנה מי צודק ומי לא, חשב הילד וצדק. או שנהיה על המשמר או שנפקיר את המולדת. אך ילד מתועב אחר הפתיעו ופגע בו. רגע לפני שדמיין את סוף השבוע, הקדים הסוף להגיע. הידיעה הזו על חציית הגדר הקפיצה אותם הבוקר בזמן לא מתאים.

זה תמיד הזמן הלא מתאים. רק הודעות תמיד נמסרות בזמן. קצרות, דייקניות, קהות חושים. מבשרות את שארע מבלי  לתת את הדעת, את הרגש, על מה שמרכיב את הכותרות החלודות שנשכחות בעיתון של אתמול. דבר לא מכתים את הכותרות היבשות. הן לא מתעכבות על דמות החייל של הלוחם. על פני הילד של החייל. על פני הוריו. רק על פני ארונו, והוא הרי כבר חתום.

כי חיל האוויר כבר פועל בשעות האחרונות בגזרת רצועת עזה, אבל כל ילד יודע שזה לא יעזור. התבגרו הילדים האלה, יודעים שלסיפור שלהם יש סופים אחרים לפעמים. מדהים שהם עדיין נמצאים שם, מאמינים. מצמרר כיצד מטמינים את פחדיהם בכיסי אפודים. מפחיד שהם עדיין רוצים ילדים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה