בוודאי לא יצאו מביתם שבועות ארוכים, במאמציהם לנסחם. ואולי עסקו שעות בהזזת סימני הפיסוק מקצה לקצה, בערבוב המילים, בליטוש ההברות, הנשימות. רק כשחשו שלמים עם היצירה המוגמרת יצאו את ביתם, אל הרחוב או אל הגן הציבורי, וקיבצו סביבם מספר עיתונאים או סופרים ידועים. כחכחו בגרונם, הישירו מבט, ופרסו באדישות מבויימת למשעי את אמרת הכנף החדשה שלוטשה בעמל תבונתם. וההיסטוריה, שימרה המילים בספרים ובסרטים, והאדירה את הציטוטים לכדי מופתים, וקידשה את הדברים בשם אומרם עד קץ הימים.
אך אולי, היו הדברים פשוטים בהרבה. ופניני הלשון התפזרו לכשעצמן במשב רוח של בוקר עם שחר. או נמסרו כלאחר יד בצאתם מחנות המצרכים, או מבית השימוש, או על ערש דווי. אפשר והאמירות המושחזות האלה מעולם לא עובדו ומורקו, ונפלטו אל העולם כבדרך אגב או מקרה, נטולות כוונה עקשנית או שאיפה נסתרת לתהילת עולם.
מעדיף אני את האפשרות השנייה. מרגיע לחשוב כי גם מילים פשוטות יכולות לעשות היסטוריה. רק אם ניצבת בליבתם כוונה תמימה של פשטות כנה. עטופות צניעות של היעדר יומרה. שעושות את הדרך הקצרה מלב אל לב. כמו האנשים שהיינו רוצים להיות. כמו האנשים שהיינו רוצים שיהיו לצידנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה