באופן פרדוקסאלי

פרדוקס יווני ישן מפני הספירה מספר על חץ במעופו. אם נקפיא את החץ בכל רגע נתון, טוען הפרדוקס, נגלה שהוא במנוחה. תעופת החץ איננה אלא אסופת רגעי מנוחה קפואים. התנועה, כך טוען הפרדוקס, היא אשלייה אופטית בלבד ואינה מתקיימת במציאות. ואני, חושב על היום שלי. אסופת רגעים קפואים, קטנים, טקטיים, פשוטים. אולי החזון והייעוד אשליה הם. אולי האמונה ברעיון הגדול שקרית. לא ייתכן כי מורכבת היא מאוסף נקודות בזמן, קטנות ותלושות.

פרדוקס אחר מדבר על דגל המתנופנף ברוח. "הבט", אומר אחד, "הדגל זז". "טעות", מסביר אחר, "הרוח זזה". ואולי, אף אחד מהם. "המחשבה זזה", מסביר שלישי. ואני תוהה האם אשליה היא האמונה כי הרוח הנושבת בלב אדם סוחפת אותו הלאה, מצמיחה פירות בעמל ידיו ונוטעת משמעות בנפשו. ואולי, זו רק הרוח המנשבת זה אלפי בשנים, וחולפת גם על פנינו, ואנו חושבים בטעות כי השפענו על כיוונה.

ובעצם, באופן פרדוקסאלי, כדאי להתחיל מהסוף. כי במקום בו יש רוח של אמת, יש אמונה. ובמחוזות האמונה צומח חזון. וביניהם מתאפשרת התנועה. ולמרגלותיהם, כל רגע קפוא בזמן מקבל משמעות של ממש.