הטובים

הטובים אינם בוכים עוד. נגמלו הם מהרגל מגונה זו. החליפו ממחטותיהם במחאותיהם. הפכו ענייניים ובוגרים. מזמן הרי שאינם ילדים, וסולדים הם ממשחקים. אין זמן לנוח כשהמערכות עוד לפנינו. ריחה הנוח של השגרה מצמית אותנו למחשכי הבלים, והרגש הלא הוא סם ממכר שעדיף בהחלט בלעדיו.

הטובים אינם חומלים עוד. מובן שהלב עוד נצבט לפרקים, אך ממשיך הוא לפעום בשגרה, ממוכן ומשולהב. זה עומס החמלה שהונחת מעלינו ולא נותן בנו מנוח, והרי זהו זמן להתמקד בעיקר. ומי בכלל חמל עלינו? ומי ישמע זעקתינו? רק החברים הטובים באמת שאינם זונחים אותנו גם כשאינם, הם ירוקים גם ממרחקים וזמינים לשיחות וידאו גם בצאתם מהסופר עיוורים לדיירים החדשים ברחוב.

הטובים אינם מתרגשים עוד. אין כבר ממה, והמציאות דוחקת. המלחמות של כולם נוראיות. התינוקות של כולם חמודים (או לפחות של הרוב). השיר הזה נחמד, אבל שמענו כמותו עשרות. יצירת האמנות הזו דורשת לייק, שימתין עד שנגיע הבייתה. ובינתיים, אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון עושים דרכם המעגלית מהיום למחר.

הטובים אינם טובים עוד. רק כאילו וכמעט. יומרנות קיומית ריקנית. אך הרעים, רעים יותר מאי פעם. ואין מי שיתייצב ויחסום. ואין שומר בשער, וגבולות ההגיון פרוצים וחדורים. רק כוס יין תל אביבית מוכיחה יעילותה הנחרצת. מוחקת זכרונות מטרידים, משכיחה נקיפות דועכות, מטשטשת ההכרה כי הרעיון קדם לחומר, והמטרה לתירוץ והחופש לצדק. הטובות כבר מזמן הלכו לטייסים. והטייסים? כמו תמיד.. אין טובים מהם לסיים בשבילנו את העבודה השחורה.