לפעמים כשהימים מתקצרים, אין זה אומר כי הלילות מתארכים. לעיתים מתקצרים הימים והלילות יחד, ואת מקומם תופסות שעות העמל, מתרבות והולכות. והן ממלאות כל חלקה טובה, ומשכפלות עצמן ללא רחם. מעבידות הן את האדם האובד, ממריצות את גלגלי אישוניו בין גלגלי שיניים מסואבים, אופות בזיעת אפו לחם עבור אחרים. במירוץ נגד עצמך אין מנצחים. כשמחוג השעון מביס את מחוג המצפן, מפסיד האדם האובד גם את שכרו.
זה לא הכלכלה, טיפש. לא שאלה של חשבון פשוט, לא נמדד במספרים. זה לא בעיה כלל עולמית, לא מחסור באוויר או במים. לא אשמת ההורים, לא החברים. עזוב את אמצעי התקשורת. זה לא מסתתר בשפה, לא חבוי במילים, לא בתוך השורות, לא ביניהן. נדרש אומץ להבין את הטעות, להפנים השלכותיה.
זה האושר. העונג ששכחת, הזכות שהזנחת, מנוחת הלוחם היגע. רגעי הרוגע, שתיקות השלווה, שלמות הדממה, הרפיית השלמה. זה חיוך שלא זקוק לתירוץ או סיבה ולא נלחם בעצמו ואינו כלוא בזמן. הוא חופשי ומשוחרר כמו שלא היית מעולם, נמתח לשני צידיו ללא הסבר. הוא כובש אותך ולא אתה אותו. נושם בשבילך, מתחבר למקורות העמוקים שנקברו בניירת.
עונות השנה מעצבות את משכי הימים. עונות הלב את תנודות הרוח. זה האושר שמגדיר את ימינו: קיומו, חסרונו ופשרו. הוא כמיהת נפש האדם האובד, המסתחרר לאיטו. הוא אור רחוק, נצנוץ מהבהב בקצה דרך. זורע גרעיני תקווה בשמיים אפלים. זו תכלית בודדה ונכספת. זה לא רק סוף הסיפור, זהו שם הספר. זו ההמלצה על הכריכה. התפנית הנשזרת לאורך כל העלילה, מדירה שינה מעיני החולמים.
כשהימים מתקצרים צריך לוודא - שהיכנשהוא בתוך מערכת השמש - מישהו שומר עלינו. שלא נעבוד עצמינו לדעת. שאנו משלימים מסעות ולא רק משימות. ולאורך הדרך, גם עם עצמינו. כמו שתמיד רצינו ולא העזנו לבקש. כמו שנשבענו לפני שהלכנו לאיבוד.
זה לא הכלכלה, טיפש. לא שאלה של חשבון פשוט, לא נמדד במספרים. זה לא בעיה כלל עולמית, לא מחסור באוויר או במים. לא אשמת ההורים, לא החברים. עזוב את אמצעי התקשורת. זה לא מסתתר בשפה, לא חבוי במילים, לא בתוך השורות, לא ביניהן. נדרש אומץ להבין את הטעות, להפנים השלכותיה.
זה האושר. העונג ששכחת, הזכות שהזנחת, מנוחת הלוחם היגע. רגעי הרוגע, שתיקות השלווה, שלמות הדממה, הרפיית השלמה. זה חיוך שלא זקוק לתירוץ או סיבה ולא נלחם בעצמו ואינו כלוא בזמן. הוא חופשי ומשוחרר כמו שלא היית מעולם, נמתח לשני צידיו ללא הסבר. הוא כובש אותך ולא אתה אותו. נושם בשבילך, מתחבר למקורות העמוקים שנקברו בניירת.
עונות השנה מעצבות את משכי הימים. עונות הלב את תנודות הרוח. זה האושר שמגדיר את ימינו: קיומו, חסרונו ופשרו. הוא כמיהת נפש האדם האובד, המסתחרר לאיטו. הוא אור רחוק, נצנוץ מהבהב בקצה דרך. זורע גרעיני תקווה בשמיים אפלים. זו תכלית בודדה ונכספת. זה לא רק סוף הסיפור, זהו שם הספר. זו ההמלצה על הכריכה. התפנית הנשזרת לאורך כל העלילה, מדירה שינה מעיני החולמים.
כשהימים מתקצרים צריך לוודא - שהיכנשהוא בתוך מערכת השמש - מישהו שומר עלינו. שלא נעבוד עצמינו לדעת. שאנו משלימים מסעות ולא רק משימות. ולאורך הדרך, גם עם עצמינו. כמו שתמיד רצינו ולא העזנו לבקש. כמו שנשבענו לפני שהלכנו לאיבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה