הממלכה הנרדמת

משורר רוסי מפורסם כתב פעם כמה שורות על מלך עייף, עייף מאוד. בשארית כוחותיו הרים את ידו הגרומה ומתח אצבעותיו אל האוויר. בנפנוף אדיש ועיניים רדומות בהה בהמוני לוחמיו ושילח אותם אל הקרב. בפנים חתומות ומותשות דרך אותם אל סוף דרכם, פקד עליהם להפקיד חייהם בכפותיו החלשות ולהותירו לבד, הטילם למשכבם ושב הוא למשכבו, למנוחה. הוא למיטתו והם למיתתם.

ואני לא יכולתי למחוק החיוך מפניי. גם אנו אנשים עייפים, עייפים מאוד. בידיים מותשות אנו נאחזים בשגרה ומבקשים לכופף את הזמן. כוס אחר כוס אנו נאגרים באנרגיה חלופית וממאנים להרפות ולנוח. משימות מורכבות נשזרות בימים עמוסים לעייפה, מצטברות בידיהם של תשושי נפשות. סרפדי אישונים בוהים זה בזה ומחפשים מזור לחדלות העייפת, מחשבים יקיצתם לאחור, ברפיון של לאות מאוחרת.

נתינים רדומים נשמעים בצייתנות עצומה ובעיניים עצומות למשמע הנחיות רוזנים מנומנמים. וכשישמעו תופי המלחמה, וירעמו התותחים, וירעשו הפגזים,  וישרקו הכדורים ויוטלו ההפצצות יקראו השליטים ללוחמים ויורו שככל הניתן יעשה העניין בשקט. המלך צריך לישון, ולמות אפשר הרי גם בדממה. וממילא כולם עייפים כל כך, אז אין צורך בכל המהומה.

מוטב אולי שתלך הממלכה הנרדמת כולה למנוחה, ותתנער מכבדותה, ותרבץ בשנת ישרים. וההחלטות הגדולות תתקבלנה רק במבט מפוקח. ושיקול הדעת יופעל רק בצלילות. והצווים יחולקו בעירנות. וקורבנות הקרבות ידממו בדמדומי חלומות, בעודם חושבים בטעות שהם ערים. כשהם שוכחים עד כמה הם עייפים. שעוד תישמר התקווה שבוקר אחד יפקחו עיניהם ויתעוררו. 

דו"ח תנועה

"...העבריין, בעודו נוסע במכוניתו, נתפס במהירות ממוצעת כשבדמו כמות מופרזת של קפאין, פי שלושה מהמותר..."

מדוע לשתות כל כך הרבה קפאין? אם אין בכוחנו לפקוח עיניים מוטב לסגור אותם. אם חייבים אנו לשתות משהו, מוטב שיקהה את חושינו ולא יחדד, שיתן לדמיון להבקיע את השממון, וימהל את צבעי השגרה במכחול גס. שישקו אותנו אומץ וטוהר, שיערבבו בנו רוח וכוח. בלי קצף ובלי סוכר. 

ומדוע לנו לנסוע במהירות ממוצעת? נדמה כי זו הבחירה הגרועה ביותר שיכול האדם לעשות. מוטב לו אולי לנסוע מהר ולהגיע לאינספור יעדים הממתינים לו במהלך הדרך. יגיע אליהם ראשון כשהם עודם בתוליים, ינשום את האוויר במערומיו, יחוש בלחות קרקע שטרם ספגה נטע זר. ואולי ברצותו יאט דרכו וינוע בפסיעות איטיות, שרק בהן אפשר באמת להבחין בצללים על המים או פנים נשכחות מאתמול. רק חלשים נוסעים במהירות ממוצעת. ובאותה מהירות הופכים הם ממוצעים בעצמם.

ומדוע לו לאחוז בהגה? כדאי בכלל שימעיט בנסיעות וירבה בהליכות. מהאלה שמתחילות מסע חשוב ורחוק אבל מסתיימות בבית. ואם כבר יסע, שיהיה זה להרים או לים. ומוטב שבקיץ. ורצוי שלזמן ממושך. וראוי שלא לבד. ונכון לעכשיו.

ואם יחליט אמנם שזוהי דרכו, יאוחל לו שתאוץ לו הדרך ושלא יעצור באדום. יורו לו כל התמרורים לנוע קדימה, ימסו פסי ההאטה אל שולי הכביש, ויירחקו פסי ההפרדה שחצצו בין נתיבי הדרכים. ינתנו לו כל סימני הדרך ויקראו לו להמשיך. כל עוד לא יפתח מפה וייתן למצפנו להוליכו בבטחה, לאן שתוביל הרוח, גם בחלונות סגורים.

ואתם? כיצד אתם נוהגים? ולאן? 

אם תרצו זה לא

יש האומרים שמטופש לחלום חלומות מציאותיים. "בשבילך מה לך לפנטז על הדירה ההיא ברחוב ההוא", או "לשם מה אתה מדמיין את עצמך במדינה ההיא". הרי השאיפות האלה בהישג יד, וגווני המציאות בהן בולטים וברי-השגה. אין כל סיבה לחתור ליעד מושג, או להציב יעדים שניתן לזהות בבירור עם משקפת מוצבים על קו האופק. מעשה כזה מעיד על מגבלות הדמיון, סגירות המחשבה וקוצר הראייה של הנפש. מרהיבי העוז שולחים חכת ציפיותיהם אל המרחק, מעבר לגבולות התפישה וההבנה, בתקווה לשלוף ממרחבי הנצח יעדים נפיליים, בלתי מושגים. רק הן הראויים להיחלם, כך אומרים. 

יש האומרים כי מיותר לחלום חלומות דמיוניים. "אם תוסיף לקוות שדבר מה בלתי הגיוני יתממש, הרי שלנצח תתבוסס באכזבתך ולעולם לא תדע מנוח". מי שמרחיק את מחוז חפצו אל מעבר לרכס המימוש, סופו שיתהלך בוודיות אין-קץ ללא מצפן עד שתגיע נמרצותו לקיצה. מוטב סימון נקודות ברורות על מפה מאשר המצאת גלגלים שאינם מסתובבים בשום מקום. אל לנו להיות אסטרונאוטים הנעים בחלל ללא ייעוד, במיוחד כשאנו עשויים להיות אנשי עמל חרוצים המגשימים חזונם בעבודת כפיים. אוי להם לחולמים בהקיץ שאינם מתעוררים לעולם. ואולי מוטב שיוסיפו לחלום פן יווכחו בבטלנותם כשתאיר עליהם החמה.

אבל אני מתעלם מהמעירים העירניים. כי בעיניי, החלומות ממלאים תפקיד אחר. נכונותנו הנועזת לחלום כמוה כמסר לעולם שאינינו מסתפקים בתכולותיו. כמותם כאמירה לעצמינו שלעולם לא נשלים עם מגבלות הקיים ושלנצח נוסיף להרחיב את גבולות הרוח והדמיון, וננהל קרב איתנים מול המציאות הנכפית כדי להטיל עליה מרותינו. החלומות הם ביטוי התקווה והאמונה כי נצליח לעשות את השינוי המיוחל ולקבע את תפקידנו כבמאים בהצגת התאטרון הזו. הם דגל הריבונות שאנו נוטעים בקרקע המציאות המתבקעת. הרי רק בזכותם הפכנו את צירופי המקרים לפרוזה, הלחנו את עונות השנה לקונצרט, והמחזנו את השפעתם הכימית של ההורמונים לדרמות מהסרטים. אלו לא החלומות שמשנים אלא עצם קיומם, האמירה שבהימצאותם, המסר שבהתגלמותם. זה הקסם שמתרחש דווקא כשאנו מתעוררים ומגלים שיש בכוחנו לנצח את קבועי הזמן והמקום, ואפילו את כוח המשיכה. הם לא עושים אותנו שמחים יותר, או מסופקים יותר, או מרוצים יותר. אבל אולי זה בעצם הסיבה שהם קיימים. כדי לשמר אצלינו את גחלת חוסר שביעות הרצון שיכולה להזיז הרים. כדי למלא אצלינו חללים פנימיים שתמיד יהיו גדולים ומרשימים יותר מאלה שבחוץ.

התנהג כרומאי

לוקיוס קווינקטיוס קינקינטוס הוא אחד מהמצביאים הרומאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. את קרבותיו ניהל במאה החמישית לפני הספירה, והוא זכה לנצחונות כבירים. אבל בתהילת עולמו זכה דווקא כשתמו הקרבות ושבו הלוחמים לביתם. קינקינטוס היה הראשון להניח את חרבו ולשוב לחרוש את שדותיו, חידש את מלאכת הזריעה שנקטעה באיבה עם פרוץ המלחמה. אחרי שטמן את גופות חבריו, שב בדממה לנחלתו ונטע עצים. את זרי הדפנה שביקשו מעריציו להניח על ראשו דחה בנימוס. הוא סירב בתוקף להתמנות בגין דרגותיו לקיסר האימפריה. עם שוך הקרבות, הוא שב הבייתה. 

בסרטים הזרים הורגלנו לראות את רבבות הלוחמים שועטים עלי קרב, מסתערים אל רגע האמת של גבורתם. אבל תהילתם האמיתית של הלוחמים אינה אוהדת את שדה הקרב והלמות תופי המלחמה. היא נחבאת ברגעים קטנים ושקטים, בהם שב האדם אל שורשיו, ולא אל אפרו. כשהוא נאסף אל עצמו, ולא אל אבותיו.

רוב העולם מורכב מאוקיינוסים רחבי ידיים, שחשבנו פעם בטעות שנצטברו מדמעות מלחים על ספינות טרופות. אך ככל שעובר הזמן מתבהר כי מדובר במאגרים אדירים של חלומות, מרחבים נטולי אופק של אנשים שאין להנציחם. על סיפונם של הגלים האלה שטים אנשים שמגשימים חזונם מדי יום, בעמל כפיים, שמילותיהן אחרונות מתמלמלות מדי יום בטרם מניחים הם את ראשם על הכר. 

את השיר שכתבו ילחינו בעצמם, לבדם, בדרכם. הם הבינו את המחיר ועכשיו מוכנים הם לקום ולשקם. נחושים הם לנטוע ולבנות. את האמפריה הקטנה שלהם, ושלנו. את חרבם הם מאפסנים תחת המיטה, והיא תמתין שם לעת הצורך. ובינתיים, יסתערו הם רק על מלאכתם ואהבתם. ילחמו על הגשמת חייהם, יאבקו ברוחות רעות. יקריבו את מרצם בשביל לדעת יום אחד שכל זה היה שווה ומוצדק. יזכו לבנות בית, לנטוע עץ, להשלים מסעם.