החיוך שלה

בתי הקברות הצבאיים ממתינים כל השנה ליום אחד. היום היחיד בשנה בו מתמלאים שדות המוות בחיים, בו מתחלפת הדממה בתכונה רבה, בין כתובות האבן השותקות מתפזרים פנים, מילים.

רק דבר אחד נפקד ביום הזה, ואולי במפתיע. כמעט ואין בכי. הדמעות הרי נשפכות מדי יום ביומו, אינן זקוקות למועד מוגדר. חלקן, זולגות שנים ארוכות, וטרם התייבשו. וגם ביום הזה העצב נוכח, אבל אינו תובע בבוטות את מעמדו. הוא מהלך בשקט, ברוגע, מתבונן בנתיניו, בהשפעות קיומו.

האמא, שברגע נורא אחד הפך המקום הארור הזה לביתה השני, איננה בוכה כלל. היא מחייכת, ומחבקת, ומתעניינת. מבקשת לדעת מה שלום כל המשפחה, ממהרת לנשק כל חבר שהגיע, כל חברה. מסתכלת בהתלהבות בתמונות של הילדים, מגלגלת סיפורים ובדיחות וזכרונות עם כל מי שמבקש לשמוע, שהגיע למפגש המשפחתי הזה ביום הקבוע. היא מוקפת פרחים וסיפורים, ונלהבת מכל מפגש, מכל מבט.

היא מסתכלת כבר הרבה זמן על היום הזה בלוח השנה. למעשה, על בוקר. בהתחלה בחרדה, ואחר כך בחשש ולבסוף בהתרגשות. היא רוצה להפגש, להיזכר איתם, לצאת לרגע מהבדידות, להאחז בציפורניים בחריצים קטנים של אוויר בתוך כל זה. 

כשאתה מתהלך שם ורואה את החיוך הנלהב של האמהות האלה, אתה קופא.
חיוך שאינו מסגיר דבר, ועושה דרך אמיצה מהלב ודרך העיניים.
הן מרימות אל הידיים תינוקות של אחרים,
באהבה אצילית ששמורה רק להן.
ואתה,
בין השורות הארוכות,
לא מצליח להתאפק.
פתאום אתה קולט
בחיוך שלה
בדמעות שלך
את המחיר. 

לא זוכר

ויש לפעמים, שאני לא זוכר. רגעים קסומים, ומנגינות, ונופים חד פעמיים, ושמות של סרטים, רגע אחרי שאני מצהיר שלעולם לא אשכח אותם. אבל כמה שאני מאמץ את הראש, ונובר בנחישות בתיקיות השקופות המסודרות על מדף המחשבות, אף רמז אינו עולה. לפעמים, אני פשוט לא זוכר.

אז בטעות, חשבתי עד עכשיו שיש בזה משהו רע. שזו תקלה גופנית שאני צריך לפתור או קצר מחשבתי שנחוץ לרפא. והטרדתי עצמי בטרדות מסוגים שונים שנעדו לחקור את מהות התופעה, והשלכותיה. ומיהר הראש להעמיס עצמו במשמעויות ארוכות טווח, בתרחישי הידרדרות, במדרונות תלולים אל תהומות הנשייה.

אבל דווקא עכשיו, בין ימים של זכרון ומחלוקות של עבר, מוצאת שכחתי נחמה. כי לשכוח, כך מתבהר לי עכשיו, זו חירות בלתי רגילה. לבחור בעצמך מה לזכור, ואיך ומתי. להגדיר בכוחות עצמך, בתוך חולשות גופך ומחשבתך, מה ראוי להיזכר, ומה נכון להזכיר, ומדוע. כי את השכחה שלי איש אינו מגנה. בהשוואה שאינני מקיים בין עבר להווה איש אינו מטיל ספק. לא פורסמו התנגדויות עזות על חוסר הדיוקים בפרטים שאינני מצליח להעלות. לא פרצו מחאות בעקבות מקרה המבחן שאיני מצליח להבחין בו עוד. 

כמה כובל הוא הזכרון, ובפרט כשחורג הוא מגבולות הפרטי והופך ציבורי, כללי, עממי, המוני. כמו שלשלאות שמחברות אותך ברגליים אל העבר, ובידיים אל ספרי ההיסטוריה ובפה - השרשרת הכבדה ביותר - בפה אל יתר האסירים. ומעתה כל האסירים נדרשים לדקלם את אותו הזכרון, ולשנן את אותם הפרטים, ולדייק פן יענשו. כי הזכרון אינו מעלה - הוא התחייבות, ומי שחורג ממנה סופה שיפגע בדיוק, והדיוק חיוני כדי לשמור על השלמות, שהיא מטרת הכל. מדוע? איש כבר אינו זוכר.

ואני יושב בצד על זה, ולפעמים, רק לפעמים. שוכח. את שהייתי אמור להגיד, את שרציתי להגיד, את שעוד אומר. מתמכר לארעיות הבלתי מתוכננת הזו, התקף הטירוף הבלתי זכיר הזה. מציאות מדומה, ילדות נשכחת.

איך מתרגמים never again לעברית?

את הססמאות אנחנו מכירים, אך מה המסר? יש הטוענים שהוא הנחישות שלנו, כמי שכבר חוו, לא לאפשר לזה לקרות שוב לעולם. ולשמש כמגדלור של תזכורת הסטורית, ותמרור אזהרה מוסרי, בפני אלה שיבקשו להביא שוב לרצח רבים כל כך, על לא עוול בכפם. רק משום שהיו בני לאום או דת או מין שאחר חשב לנחותים. נטרפים במלתעות אכזריות בשרירתיות דורסנית.

אך זה ודאי לא יכול להיות המסר. כי עוד רבים נטבחו, ועודם נטבחים. ואנו שותקים, ולא מתערבים, ואפילו לא מגנים. אולי לא יכולים, אולי לא רוצים. ומבלי משים נהפכנו לאותם שוקלי שיקולים צרים שאת דיבתם הוצאנו במשך השנים וכלפיהם שיגרנו חצי ביקורת נוקבים. ועתה, למי נשלח ואת מי נגנה?

לא, זה לא יכול להיות המסר. אז אולי הסיפור הוא אנחנו, והמחוייבות שלנו לעמוד על המשמר פן יבקשו שוב להשמידנו. נסכל מזימות שטניות להכחדת העם היהודי.

אך נתקשה להשתכנע ולשכנע בכך. העם היהודי אמנם לא יושב לבטח, אך הכחדתו אינה על הפרק. עוצמתו ניכרת, יריביו מורתעים. לא ייתכן שהמסר הוא שלא נושמד, כאשר השמדה שכזו כלל איננה באופק.

אז מהו המסר?
אומרים לנו: never again. ומוסיפים סימן קריאה עם העיניים.
ואנחנו שואלים: ובעברית? כיצד לתרגם?
והם לא בדיוק יודעים ולא בדיוק בטוחים ומשתתקים.
אי אפשר לתרגם את זה באמת לעברית.
זה לא מסר.
זו ססמה.

החוט המקשר

שתי נשים יושבות על ספסל ברחוב. לא צעירות ולא מבוגרות. אחת מדברת בהתלהבות עם העיניים. שואלת את השנייה: מבינה למה אני מתכוונת? השנייה שותקת שלא. לא רחוק יושבת נרגילה ומחזיקה באיש. גם הם לא הבינו. גם לא שמעו. בשעות האלה של סוף היום מעדיפים לשמוע פחות. מנסים גם לא להירטב, למרות שזרם הצינור קרוב. לא ברור פשר החיוך הנלווה לנקיון הזה, בפתח החנות. אבל הוא כנראה מדבק וזולג לאורך הרחוב, ומשוכפל ללא מגע בין קבצנים לתיירים לילדים, שהם תמיד החייכנים הגדולים ביותר ברגעים הקטנים. דווקא החייל בחופשה אינו מחייך, כשחולף ליד אדם זר חמוש בגיטרה על גבו. כל אחד נושא משהו על גבו, אומרים. גם השותקים, שאת מסריהם העבירו לך במבט החטוף ששגרו לעברך כשחצית דרכם. כאילו הבינו שזה אתה, החוט המקשר של הסיפור הזה.