נקמה

מנקמת הדם יבעבע הדחף הבלתי נשלט לקום ולעשות ולבעוט, ולזעוק זעקת שבר גדולה ולהסתער שלוף חרב למול פני הסכנה.

ומנקמת הלוחם תפעם התעוזה המשולהבת וקור הרוח ושיקול הדעת הממוקדים מרגע היווסדם במטרה בהירה ומדוייקת, שהקיום כולו נגזר ממהותה.

ומנקמת הדין יגלוש חוש הצדק והתבונה המרפדים את להט הקרב בפרחי אמת, מעוטרים קוצי יוד.

ומנקמת הרוח ידום השקט, המסמן את קץ המילים.

וכך יתרמו כל אלוהי הנקמות, כל אחד את חלקו, למען הנקמה הגדולה מכולן. זו של האדם המביט בשלוליות הדם הפזורות סביב זירת האגרוף של הלב והדעת. ולפתע מוצא עצמו בתור אל פתח הזירה, וחש בבוז ובזלזול ובהשפלה המונחים בחלקו הדל בהיותו בשר ודם, עד יהפוך עפר ואפר. והוא המסרב להיות מובל כצאן, מצמיח בו את יצר הנקמה הארור מכולם. ובכוח מכחולו, או עטו, או דבריו, או שיריו, בורא עולם אחר. ומוכיח את הקיים כי בנקמתו ינצח, יכה את ששבה אותו בצינוק ההבלים הזה, ינקום מותם של אלה שלא זכו לחיות.

המרכז לחילונים

אני חוזר שוב לדברי ההסבר המחוייכים במרכז התיירים: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו".

ובכל זאת, בניגוד לחשש הראשוני, לרגע לא היה חשש אמיתי לאובדן דרך. רוחות היגיון פילסו שבילים בהר. צעדי ההמונים הותירו שקעים מנחים בסלעים. הצמחייה פילסה עבורינו דרך. הטבע הפראי והאנושי חברו יחד כדי לאותת על הכדאי, לא על הנכון.

"אצלינו בארץ נהוג לסמן", נאמר. "יש ממש מפעל של סימון". אבל כאן, הצבעים היחידים שהתוו את ההליכה היו הטבעיים. ולא חסרו בי סימני הדרך המוחלטים. התמכרתי לתחושה, ואולי הייתה זו רק אשלייה, שאנו מנווטים את עצמינו על פי צו לב ודעת.

ויום אחד יפתחו כאן מרכז חילונים. ובנימה מחוייכת נסביר: "אנחנו לא נוהגים לסמן את השבילים שלנו". אבל הסימנים קיימים סביבנו כל הזמן, ומסייעים בכל החלטה, ודעה וצעד. הם פשוט לא מסומנים בצבעים עזים בשמיים. כל אחד מיטיב לזהותם בעצמו, בפיתולי דרכו. סוג של אמונה עצמית, למטיילים הנועזים.

זבשלנו

השבוע צפיתי פעם נוספת בראיון ישן עם אריק איינשטיין. הוא נראה מבודח וכן וענה ברצינות לשאלה שנשאל אלפי פעמים. הוא הפסיק להופיע כי הוא לא בנוי לזה. המתח, הלחץ, לא בשבילו. בשביל לעמוד על הבמה הוא צריך לגמור בקבוק, ונמאס לו מזה. אף אחד לא הזהיר אותו שזה יהיה ככה. הוא אוהב לשיר, לא להופיע. יש כאלה שחיים מזה. אבל הוא, זה פשוט לא בשבילו.

והיום פרשו כמה חברי כנסת שהודו שזה לא בשבילם. כלומר, אמרו להם שכן אבל הם הבינו שלא. הם נזכרו שהם מחפשים דברים אחרים. מאוחר מדי.

פעם מזמן, לפני אלפי שנים, היה פילוסוף יווני שאמר שלכל אחד ייעוד משלו ומקצועות שהוא מתאים להם ודרך שנסללה עבורו. ויש שקראו לו פשיסט כי הוא הגדיר מעמדות וגבולות. אבל הוא בסך הכל ניסה להגיד משהו פשוט:

זה על חשבונכם. כשכוכב תקשורת נדחק לרשימה פוליטית משיקולים פופוליסטיים. שזמרת מקבלת הזדמנות בגלל איך שהיא נראית. כשמראיינים מישהו פרובקטיבי וטיפש משיקולי אחוזי צפייה. זה על חשבונכם, וזו הבעיה שלכם.

הקהל קרא לאריק להופיע. אריק לא בא. הוא לא יכול. הקהל חייב להבין. לא כולם מתאימים. אנחנו חייבים להשלים עם זה. בהבנה ובצניעות. כי כשהלא-מתאימים האלה מתקדמים זה לא רק הבעיה שלהם... זו בעיקר הבעיה שלנו. והמחיר יקר.

רגשות של עפר

מימיו לא ראה חדר אפור כל כך. המעבדה הזו הייתה כמו מקדש מפואר ומשוכלל למדעי האפרוריות. את מקומו של האל החליף שם המחשב הראשי. אליו עלו לרגל, אליו סגדו.

אתה רוצה להגיד לי שכל הציוד המשוכלל הזה שבטח עולה הון עתק נועד לחקור רק...

עפר. בדיוק. זה מה שאנחנו עושים.

את מי זה מעניין?

את אף אחד. זה בדיוק העניין. לכן זה כל כך מרתק. יש לנו תגליות פורצות דרך שידהימו את העולם.

והעולם?

בינתיים לא מתעניין. אבל רק בינתיים.

מתי זה ישתנה?

כשהם ישמעו על התגלית האחרונה שלנו.

תן לי לנחש...

כן. היא קשורה לעפר.

מה כבר אפשר לגלות על עפר שטרם התגלה?

אתה רואה את כל הציוד הזה? הוא המתקדם בעולם. הוא מאפשר לנו להתבונן בחלקיקים ברמת דיוק שאין בשום מקום.

ואתם השתמשתם בזה כדי לבדוק...

עפר.

ומה גיליתם?

בהתחלה לא בדיוק הבנו. הצלחנו להגדיל את החלקיקים לרמה הכי גדולה שיש וזיהינו שם משהו שטרם פוענח בעבר. משהו בהרכב הכימי נראה לנו מוזר אבל לא הצלחנו לזהות מה זה.

אז מה עשיתם?

הבאנו לכאן מומחים מכל העולם. הכימאים הכי מפורסמים, פיזיקאים, אפילו חוקרי חלל. כולם היו כאן ימים ארוכים, בהו במיקרוסקופ, פתחו ספרים ומחקרים. קיימו שיחות וועידה. אבל אף אחד מהם לא הבין מה זה החומר הזה.

מדהים. ומה קרה אז?

יום אחד, אחרי חודשים נטולי התקדמות, סטודנט צעיר שעבד כאן עד שעה מאוחרת חשב על רעיון די מטורף.

מה הוא עשה?

הוא הציע לנו להביא לכאן פסיכולוג.

מה?

כן. גם אני הגבתי ככה בהתחלה. שלחתי אותו לחופשה בבית.

והוא?

התעקש. יצר קשר עם כמה פסיכולוגים בעצמו. הביא אותם לכאן. נתן להם להציץ.

וזה תרם במשהו? לא בזבוז זמן?

להפך. הם פתרו את התעלומה!

אתה רציני?

הכי רציני בעולם. הם זיהו את החומר. זה עדיין לא פורסם, אבל זה יזעזע את העולם.

וואו. מה הם גילו?

אז אחרי שהם ביצעו כאן מחקרים ארוכים ולקחו כמה דגימות הם הבינו שהחומר הוא לא אחר מאשר... פשרות.

פשרות?

פשרות.

איבדת אותי לגמרי.

התברר לנו אחרי שבועות של ניסויים שיש משהו שלא הבנו על גוף האדם עדיין. לכל אחד מאיתנו יש פנטזיות וחלומות שאנחנו נוצרים וסופגים. נסתבר שבניגוד למה שחשבו עד עכשיו לפנטזיות האלה יש קיום ממשי. גרגירים מזעריים שאף אחד לא יכול לראות. הם עוברים בריאות וזורמים בגוף דרך מערכת הנשימה. חלק מפלאי הבריאה אני מניח.

אבל איך כל זה קשור לעפר?

אחרי כמה חודשים הבנו שהגרגרים האלה לא נצחיים. הם שורדים רק כל עוד הפנטזיות חיות. כשהן נעלמות, הם מצטמקים ומאפירים והופכים לפשרות. ואז הגוף לא זקוק להן יותר בשביל להתקיים והוא מפיל אותם לקרקע. וככה למעשה נוצרה הקרקע שלנו. גרגירי פשרות שנערמו במשך שנות ההיסטוריה ובנו לנו את הנוף.

אז אתה טוען למעשה שכל יום אנחנו דורכים על הפשרות של האנושות? שהעולם כולו מורכב מהן?

בדיוק כך. אמרתי לך שזה מטורף.

ממש מטורף.

מטורף ומסוכן.

מסוכן?

כן. הגענו למסקנה שהפשרות לא אוהבות להיות פשרות. הן כועסות ששללו מהן את הזכות להיות חלומות.

אז זה מה שאתה חוקר עכשיו? רגשות של עפר?

לא. התפרצויות של הרי געש.