כל דבר בעתו

אילו הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, את מה שהספקתי ללמוד, הכל היה נראה אחרת. וודאי הייתי מקבל החלטות אחרות ונוהג אחרת. אולי הייתי טועה פחות. אולי הייתי נקלע לטעויות אחרות. רואה דברים אחרת, חולם חלומות אחרים. מפוכח, רגוע, מתוכנן יותר. אולי הייתי נח יותר, מטייל יותר תחת השמש, שותק עם הים. אילו הייתי יודע.

אילו ידעתי כבר עתה איך כל זה יסתיים, את כל מה שעוד אלמד, וודאי הייתי נוהג אחרת. מחושב יותר, מדוייק, שלו. הייתי מקבל החלטות נכונות, מצרף מילים ומבטים בקפידה רהוטה. מנצל את השניות עד תומן, נושם בקצב הנכון. שותק עם הים. אילו הייתי יודע.

אבל הזמן העקשן הזה, נוקדני וקטנוני. מתעקש ללכת בתלם הלינארי השמרני, אינו סוטה או מתפתל. חורש קווים עמוקים בין תקופות ועידנים ומסרב לצאת משלוותו המתקתקת. אינו חושף סודות ומפר את הכללים. נאמן לחוקים שהגדיר לעצמו, כבר מזמן. כופה על כולנו סבלנות משתקת ומעייפת. כולא אותנו במסגרות מחוגים, תבניות מדוקדקות. נושפים בין צלצול לתקתוק. שואפים, ואפילו לא בטוחים למה. עם או נגד כיוון השעון, נעים במעגלים סביב עצמינו. מגלים בכל פעם רק את המקטע הבא, שיעור אחר שיעור, לקח אחד בכל פעם. והשקיעה שהופיעה באופק כבר אינה כה רחוקה כבעבר. מה היא טומנת בחובה שאנו עוד לא גילינו? מה נחבא במפגש שלה בקצה האוקיינוס, כשהיא שותקת עם הים? שאלות אילמות. כל דבר בעתו.

ואם כה עיקש הוא הזמן, שיהיה כך. אני איני מחוייב בצייתנות לכלליו. שילך בקצב מחוגיו ואני בקצב פעימותיי. אלמד בזמני, במרחביי. אלך קדימה ואחזור. אתפתל ואשתולל. אתחיל מהסוף ואקפוץ מהאמצע. אחתוך את המעגלים כדי להגיע לקצה האפשרי. במליון שיעורים ולקחים שאשזור לרקמה אנושית מנצחת. אדע עכשיו את מה שתוכנן ללמדני אחר כך. אחזור לזכרונות העבר ואתקנם במכחולי אומן. אצא מדעתי בשביל לצלול אליה חזרה. אשתוק עם הים. ואשמע ממנו, איך היה עמוק תמיד, איך פטפט עם כוכבים, גלש על הרוח. אלמד איך ניצח את הזמן.

אף פעם אל תתנצל

אף פעם אל תתנצל על מה שאתה חושב. גם אם זה חריג ומכאיב. גם אם תקיף ובוטה. כבד את חירות המחשבה, את זכותה הטבעית להתפרץ במילים חדות ולחדור את מסך השתיקה. המעזים לטעון את שעל ליבם ראויים למעטה של הגנה והבנה. ראויים הם שלא להתנצל אף פעם על מה שהם חושבים.

אף פעם אל תתנצל על מה שאתה מרגיש. כי הרי הרגילו אותנו לחשוב לפני שנחוש. ולימדו בבית הספר שרגשות הן שרידי חולשה שאלוהים ביקש לגרש מגנו. ואנחנו התחשלנו כפלדה של דעת, חסיני ספקות. אך אין טבעי יותר מעירומך השברירי, המודע, הנגיש. אין נשגבת יותר מההבנה כי פאר היצירה אינו מושלם. שבור במקומות הנכונים. סדוק וצורם לעיתים, כמו קול הכנות המתפרץ ממך בדקות חסד. אז אל נא תתנצל כשאתה מרגיש.

וכשיפגע בך זר, או מוכר. ושיסדוק אחר את טוהר שלוותך. וכשיאכזבך אחיך או שינטשוך חבריך, ובצוק העתים המסחרר מעל פני תהום - זכור. אל נא תדרוש התנצלות ואל תציע מחילה. ככה הם, כמוך הם בני האדם. חושבים ומרגישים. כשהם שורפים את לבך אין זה אלא מתת אלוהי מצדם. על שחשפו בפניך כנות, על שנגעו בך בסכין החדה והאכזרית ביותר. עתה גם אתה מונח כראוי על להבה, בשר ודם.

ארבע קושיות

1. מובן לחלוטין הצורך לזכור את אשר עשה לנו עמלק. מצווה ראויה שיש לשמרה מאב לבן, לציין כי בכל דור ודור קמים עלינו. אבל כשאני מביט בקנאה מעקצצת בתמונות החברים שבחרו לברוח עם כניסת החג לעמלקיה, מפתה קצת לסלוח למואבים ולחיתים. לא לשכוח כמובן את... מה שצריך לזכור וזה. אבל אולי גם לרמוז בחיוך וחצי קריצה שאפשר קצת לשים מאחורינו ולפתוח דף חדש. אם זה המחיר שיש לשלם, ועוד בתקופת החגים, לא יזיק לנו להיות קצת אור לגויים. ורצוי להראות להם את האור מקרוב, ברחובות שלהם. שיסנוורו הצוררים האלה.

2. פקחים שמסתובבים בין מסעדות בתל אביב ונותנים דוחות על מכירת חמץ. מה הם מספרים לילדים שלהם כשהם שואלים במה אבא עובד? האם בפורים הם מחרימים רעשנים לא מרעישים? קונסים בחנוכה על שימוש בסביבון עם חמש פאות? אם אתפס במקרה ברחוב עם חצי פיתה בכיס, האם אואשם בסחר או שאוכל לטעון לשימוש עצמי? האם תופיע תמונתי המטושטשת בעיתון?

3. אדם שנתפס שיכור בצאתו מליל הסדר, האם רשאי להביא את בני משפחתו כראיות מצדיקות? האם יוכל לדרוש צו הרחקה במסגרת עסקת הטיעון? האם יוכל להביא את דודיו כעדי אופי? האם לאדם בוגר המשתכר בחג לצד סבתו יש בכלל אופי?

4. ומה אם באחת המערות הנשכחות במדבר יתגלה עוד שריד דהוי של ההגדה שיבאר שפעם בשבוע, במשך ארבעים שנה, בעצם אכלו שם משהו טעים. שהמצות היו סתם סותמי תאבון (ומעיים) שנועדו לעורר ציפייה ותאבון לסעודה האמיתית. האם לא תהיה בכך משום יותר גאולה מאשר יציאת מצרים? גילוי מסעיר יותר מהוצאת מים מהסלע? האם לא ישפר הדבר את דימויים של אבותנו שלזכרם אנו שובעים מרורים בבישולים תפלים? אולי לזכר אימותנו נוסיף איזה פיצה או סושי לתפריט. נוסיף איזו שורה שרבי טרפון קנה את זה באיזה גזלן בעלייה להר תמורת עשרה זוזיי (תכלס בסופר זה טריי) ונסגור עניין. לי אישית נמאס קצת לחוות דעה על המטעמים של אבא שלי ולקבל כל שנה את הקטע של הבן הרשע (אף חכם לא נשאר תם אחרי עיסת הקניידלע הזו). אולי יותר מדי השלמנו עם המכות בלי לפנטז על איזה עגל. אולי רק לא ידעתי לשאול.

זוויות

מהזווית הזו, במדבר, לא רואים שום אופק. גם לא נווה. רק חול, צהבהב ויבש, מתפורר כמו הנפש. רוחות מניעות אותו ואותך ממקום למקום, בצחיחות שאין בה טיפה של נחמה. ואתה צמא ועייף אך דוחקים בך שטרם הגעת, שיש עוד נחלה בקצה הדרך. אך היא נמוגה עם הזמן, ותחת החמסין הלוהט הזה, שממיס תכליות ישנות לאגלי זיעה צוננים, הנוחתים ארצה וקוראים לך להצטרף.

מהזווית הזו, אין הרבה צבעים ומינים. והנוף כולו משורטט בקווים ישרים מדי, שאינם מרפים מאחיזתם הבוטחת בגפיך, מובילים אותך בניגוד לרצונך בדיוק לפי התכנית. ואתה מבקש לעיתים, בלילות קרים, ללכת נגד הרוח. אך החולות האלה כבר לא נושבים ואינם צומחים. רק עשבי פרא מכים בהם חרש. הם רק מקיפים את כפותיך וממתינים. רעבים כמותך, אורבים הם לטרף. וכששומע אתה את רעבם ומבחין כי לבדך אתה, גובר חששך כי ליאושך הם ממתינים, מצפים לנפילתך אל זרועות כמהות.

מהזווית הזו אין טעם לדבר על חירות. חירות אינה נחזית בקלות, גם לא בימים של ראות טובה. גם לא בימים של רעות טובה. כדי לחוש בעוצמת עוזה, בתנופת משביה, צריך לטפס. לעלות למעלה אל הר סיני. להשקיף ממנו על האדמה המקוללת הזו. רק משם הכל מקבל תפנית, היגיון אחר. רק משם אתה מתעצם מעל תלאות הדרך, מעל המחסומים הנצורים, מעל תעתועי החול הלוהט. 

אדם הפוסע במדבר כנווד ותר אחר חירותו לא יגיע לעולם למחוז חפצו. גם הישרים ביותר מתכופפים מפני זוויות. צריכים להיות גדולים יותר כדי לחוש ברוח, גבוהים יותר כדי לטפס, איתנים יותר כדי לזהות את האופק, יציבים יותר כדי לזכות בטעם הנכסף. מהזווית הרגילה קשה להבחין בשינוי. רק על הפסגה הנשגבת דועכת עייפות הדרך. כל עוד תישאר בממדיך תוסיף להיאבק בחול הטובעני. העולם ממתין שתהיה גדול מכך. לא יגלה לך את האופק טרם שתצמח. לא יסייע לך קודם שתגדל. מהזווית שלך, נווד, יש לך עוד הרבה לאן ללכת. כשתחליט, חפש את הדרך למעלה. היא תחדש בך את הברית. תוציאך מעבדות.