ללמוד בדרך הקלה

עכשיו, משהוגשה המטלה האחרונה, והושלכו מאות דפי הסיכום שנכתבו בידי אחרים למקומם הטבעי, ונמחקו התקצירים מזכרון המחשב והאדם, והוזנו הציונים המחייבים, והונחו הספרים, והופסק השינון, עכשיו הכל נגמר.

ורק הלמידה לא פסקה. ולא משום חריצותה הבלתי נדלית כי אם מתוך שמעולם לא החלה. בצוק העתים והזמנים לא נותר פנאי ללמוד בהפוגות המבחנים. לא הותר מקום להפנים וליצור עת דחקה מלאכת השינון את חדוות ההבנה. במקום בו קוראים תקצירים, אין אפילו ספרים לשרוף.

זה כמו ללמוד בדרך הקלה. זה עשוי לתת בידך תואר שאינך ראוי לו והוא לא ראוי לך. ככל שציוניי גבוהים יותר כך גוברת המבוכה. אני והם שותפים למלאכת ההתחזות, למשחק התפקידים. לפחות אם היו מכנים זאת תואר בתאטרון היה בכך משום קמצוץ של אמת. ועתה, רק שורה בתדפיס בו נכתב "כאן למד". כמו "כאן נקבר". אלא שבקבורה לפחות נותר שריד וזכר.

בזמן שנעלבנו

בזמן שנעלבנו, מפלים גועשים נמתחו למצולות מעמקים, והם קוצפים ורעננים. וכמותנו נסחפו למרחקים ללא סיבה, ונשתברו בסלעים מוצקים שהתנשאו מקרקעית האפיק. וצנינות המיים וחדוות הטבע ומצלול האוויר ותשוקת הרוח והילת ההווייה התלכדו לצלילי נפש מתוזמרים. ניגנו יחד בהיעדר קהל, שהפסיד את הופעת חייו, בעודו נוקם עלבונו.

בזמן שכעסנו מישהו בעולם התאהב. תחילה לא היה בטוח, והתמלאו רסיסי עורו פצעי ספק ולבטים מוגלתיים. עד אותת ליבו בגמגומיו כי זה הרגע ובישר בוא אביב באגלי זיעה ומעוף פרפרי ריאה. מומחים זיהו לשניות הפרעה ססמית בקו השבר הטקטוני המבחין בין החיים שלפני ומאז. ורגליים רועדות החלו לפסוע על שביל ניצני פרחים, ירוקים מקנאה.

ובזמן שישנו, ובעת שחסכנו, וברגע שהתמרמרנו, ובעיתוי שחששנו, ובתקופה שהתבצרנו, המשיך העולם להסתובב. אומרים שלעולם אינו מתעייף, הצעיר הזה. שואב השראתו מהחותרים להדביק קצבו, ושעשוע מלא רחמים מן הניצבים במקומם. פגועים, כעוסים, מיותרים. 

יום אחד יגלה האדם שלא בזבז, כי כל חייו היה בגרעון. ויהיה אז מאוחר לבדוק את החשבון. לא יועילו עוד הכעסים והעלבונות, שהובילו את מפעל חייו לפשיטת רגל.לא יועילו עוד.

מרד הדמעות

מוטב לא לבכות. 
לא להיענות לקריאות החופש, 
תביעות השחרור,
של הדמעות.
במיוחד לא בחורף, כשקר,
והדמעות קופאות ומצלקות,
ואין מי שימחה את מחאתן.

מוטב לא לבכות,
להתעלם מן המפל הגואה.
כי הבכי הארור,
הוא הורס את האיפור,
שפוזר בעמל רב מסביב לעיניים,
ונועד להפוך אותנו לרואים-ובלתי-נראים.
כמו כל אלה שאינם בוכים, לעולם.

באמת שמוטב לא לבכות,
כי חציית הגבול מבפנים החוצה היא הצהרת כוונות.
היא עשויה להתפרש כהכרזת מלחמה, 
כהתפרצות בלתי חוקית,
שתערער את הסדר הקיים והיציב,
שתחייב תגובה כואבת, 
פגיעה בחפים מפשע.

יש האומרים שהמלחמה היא ניגוד השלום.
אך אנשים חכמים מבינים, 
שאויבתו הגדולה של השלום היא היציבות הזו.
זו היא שמעכבת את בואו, 
רפידות הנוחות שלה משכנעות אותנו להוסיף לשבת בלי-נוע.
את השקט הוא מתעב, את רוגע האביב.
ואולי גם מעט מקנא בהם, שכך הסתדרו בלעדיו.

אם יכול היה השלום לדבר וודאי היה מפציר בנו לבכות.
למרות שאסור, וכואב, וחבל.
כי חיוך אפשר לזייף, אבל דמעות תמיד כנות.
ומשהו בהרכבן ממיס חומות ומחיצות,
שרק בנופלן מתבהר כי מעולם לא היה בהן צורך. 
רק אחרי המרד תוהים כולם מדוע כך התמהמה.
בעודנו ממתינים בחיוך, שכמותנו היה מנוכר לעצמו. 

התנשאו

בהיתקלכם באנוכיות נטולת מעצורים, דורסנית ובלתי מאופקת. כשתיווכחו כי החליפו מסכי המגע את המגע האנושי, את החום הסולידרי הבסיסי. כשלא תדע נפשכם מנוח מכעס וזעם על היעדר התמיכה, על חוסר ההבנה, על פשיטת הרגל של החברות, על הבדידות. כשתמצאו עצמכם מקוננים על דחיקת ערכי הלב בערכי הכיס. או אז, התנשאו. התנערו מעל הכאן, והמקובל, והשריד. והפכו עצמם לדגם מיושן אך אמיתי, כזה שאינו מהסס להתיימר להיות נאור ומוסרי יותר. כן, וישר, ואיתן. אל תפחדו לרומם עצמכם מעלה אל פסגות נישאות של משמעות המשקיפות מטה על רדידות מוסרית ותרבותית. 

התנשאו מעל השחיתות. מעל הנביבות, מעל הרדידות. מעל התירוצים, מעל האילוצים. מעל הנוח והמוכר. מעל האפשר. מעל "הלחסוך למחר". התנשאו עד שתתקשו לנשום מרוב דילול האוויר. שם, בצינה הבודדת, בצוק התלול שבקצה המדרון החלקלק, בפסגה הזקופה מעל העמק, שם שוכנת לבטח הרוח. 

לא ביוהרה. לא ברחמים. בכבוד - למי שהיינו, למי שאנו רוצים להיות, למקומות שאנו עדיין יכולים לחזור אליהם. בכבוד ואמונה כלפי עצמינו - שעדיין זרועה בנו תודעתו של האדם המורד שאינו מוסר נפשו בקלות לצווי הנוחות והתקופה ומבקש להתנער מעול החירות. לכתוב כדי למנוע תכתיבים. לצייר כדי לצאת מהמסגרת. לשיר כדי לקטוע את השתיקה. לזייף רק כדי להתעלות מעל הזיוף המדוייק של כל היתר. 

אנחנו כל כך רוצים להיות אנושיים, שכמעט ואיננו עוצרים להבין כמה זה מעליב.