רק לעלות

עטוף במעיל ארוך הוא התאמץ לא ליצור קשר עין. בשעה מוקדמת מדי בבוקר נשען על קיר הבניין וכינס את איבריו לעצמו. הרי לא יפתחו כאן בשעות הקרובות, אמרתי לעצמי ובהיתי בו נבוך על המדרגות. האם הוא מזמזם לעצמו את השיר המפורסם על המדרגות האלה? ובכלל, מה גרם לו לצאת בשעה כל כך מוקדמת בבוקר כדי להמתין כאן? כמה כעס או שנאה או יצר נקמה ממלאים את האיש הנבוך הזה, שגררו אותו עד לכאן, לפני שפותחים, לפני שאפשר. האם זו הצהרת כוונות או אולי יאוש, שמתחבאים מאחורי הפנים החתומות האלה, הקופאות בצינה של בוקר. איש בודד מאוד עטוף במעיל, ממתין על מדרגות הרבנות, מחכה למשהו שאולי כבר לא יגיע, שאולי חלף.

והיא, היא בכלל לא השיבה. דווקא הקפדתי על בוקר טוב מנומס, והתעלמתי מהשלכת הסיגריה לרצפה בפתח הבניין, והחזקתי את הדלת באדיבות, אבל היא בחרה להתעלם. לבושה במדי המנקה שלה, פלשה פנימה עם כובע גרב מאובק בלי לאמר מילה. החלה לטפס בזמן שעקפתי אותה בזריזות ומיהרתי לחדרי. בזווית העין עקבתי אחרי צעדיה בקומה שלמטה, ולרגע הבחנתי שהיא עוצרת. נעצרתי גם אני. שלחה יד אל המעקה, והסדירה נשימה. שניות ארוכות. עוצמת עיניים, פוקחת וממשיכה לטפס, לאט. עולה חדשה במדרגות, מייצבת רגליה שלב אחרי שלב. אלמלא המפגש הקצר הזה הבוקר, לא הייתי מבחין בה לעולם. הייתי רץ מקומה לקומה ועובר דרך צלילתה השקופה, מניח לה לעשות בשקט את עבודתנו. לימדו אותנו לרוץ לעבר פתחים, אבל את תשומת ליבי לכדה דווקא העצירה שלה. השניות הארוכות שהזכירו לי מה שמשכיחה הריצה.

אני חושב עליהם כשאני מגיע הבייתה, ממהר לקומה השנייה. שולח רגליים ארוכות, מדלג על הסדר הנכון, מקצר. יש אנשים שמוצאים עצמם לפעמים לכודים באמצע, מתקשים לסחוב עצמם הלאה. לא תמיד יש מי שמבחין, לא תמיד המדרגות אוטומטיות, ולפעמים אפילו המעקה שבור. היה טוב לדעת שיש לצידם מי שמזכיר שמכאן, ממש מכאן, אפשר רק לעלות. שיש עוד פסגות שיכולות לחכות שם. רק צריך סבלנות, שלב אחר שלב. רק צריך ללכוד את זווית העין של טיפוס אחר, שאולי עובר שם במקרה. ממהר, מאחר, אבל אכפת לו. הוא מוכן לעצור, לא משנה כמה זה עולה. אם כבר, אז לעלות יחד.

באיזו חוצפה

באיזו חוצפה קם אדם וחושב שהוא עם, וחותר לשנות ולשפר, ולהציע דרך חדשה. בחושבו כי איש לא אמר בעבר, ואיש לא הגה חזיונות שנצר. בחולמו כי יש עוד בכוחו, כי טרם תם הזמן ועוד יש הזדמנות, בשאיפתו לאגד יחד רעיון ומעשה, אמת ודעת. באמונו במוסר, בהכירו בתלאות המדרון, בזכרונו את שיכול היה להיות גם שמעולם לא נכח ברגע ההוא, מופע הבריאה.

באיזו חוצפה קם עם וחושב שהוא אדם, עם רצונות וחלומות, כעסים ודמיונות. ומבקש לנער האבק מעל כתונת המסע ולפסוע בשבילים חדשים, בשביל עצמו. ומחוייב הוא לדורות הבאים יותר מלקודמים, כדרך הטבע, כפי שמקונן בו לחש בנפשו. ונחוש הוא להרחיק צעדיו עד קצות תבל, מלוא פלאי עולם, רק כדי למצוא שלווה שתותיר לו בית. ושם תחת גג אחד לטעת שורש ולסכוך גינה, ולהתבשם בשיחי צדקת קיומו המוגנת. 

ויש שיאמרו אדם אינו עם, ועם אינו אדם. ואת הנעשה אין להשיב, והדרך ישרה ומסותתת, נחצבה בדם, הצובע אופקיה באדום. ודי לחלומות, ומספיק לשגיונות, הפוגמים בהגיונות, המקהים הפגיונות. כך, במילים נחרצות ובוטות, מקודשות בבטחון, חוזות פני עבר. באיזו חוצפה נשלחות הן, חונקות ובולמות. שאין כדוגמתה. 

החומר ממנו עשויות מדינות

"States are people too", Alexander Wendt, 1994

אנחנו משוכנעים שאנו שפויים, ושכל היתר פחות. מוכנים להשמיע ביקורת, ומעדיפים להשמיע. בוחרים לפעמים להקשיב, אבל רק למה שמעניין. מחלקים את החיים בין חשוב למיותר, נכון וטפשי, מוצדק ופסול. יש כל כך הרבה מה לשנות, בעיקר אצלם. והיכן הכבוד, היכן הכבוד שאנו ראויים לו. ומדוע כבר לא שואלים לשלומינו, ומכריחים אותנו להילחם עבורו?

אנחנו רוצים להתאהב, אבל עסוקים בלהתאכזב. חולמים להתרגש אבל קצת שכחנו איך. מבינים מהר-מהר כי עדיף לאט-לאט, ומתרצים בהמון מילים למה עשינו כל כך מעט. הכל למען הדור הבא, אנחנו נשבעים בפני הדור הקודם, אנו קובעים בנחרצות מהוססת, בכנות צבועה, בזעקה אילמת.

בונים לגובה על יסודות חלשים, משפרים את החזות החיצונית ומזניחים את המהות, מיטיבים לדבר על היחד בעצמינו, לבנות קירות כדי לנפצם, לדבר בזכות שוויון וחירות שבכוונתנו לכפות. עד תום ההכרזה, יפוג תוקפה. בתום ההבטחה היא תופר. האדמה סופגת הכל, והיא כבר חרוכה. נשרפו שתיליה בלהט הרגע, נרמסו תחת כובד האחריות שנשמטה אל הרצפה, שאיש לא לקח.

כמה מתסכל להיזכר ממה מורכבות מדינות. כמה פרימיטיבי להוסיף ולבנות מדינות מאנשים. כמה חמקמק וטראגי הגבול הדק בין חכמת ההמונים לכסילות הפרט הבודד.

במקום ובזמן

במקום בו אנו הולכים חולפים לידינו אחרים, באים, בוהים. חלקם אולי ישנו את חיינו יום אחד, אם נעצור. חלקם אולי אוחזים בסוד שיהפוך אותנו מבפנים. אבל ברחובות שלנו יש קסם מיוחד, דוחף אותנו להמשיך ללכת, פועלים על סרט נע, מניעים על אדים אחרונים של כעס שכבר שכחו על שום מה.

במקום בו אנו שותקים, מדברים אחרים. וכשהם צועקים הם צודקים. וכשהם מתלהמים הם מרשימים. וכשהם מתעייפים, הם מתחלפים. יורדים מהבמה ושבים אל הקהל השותק, שהתבקש לעבור לפני ההצגה לרטט. אלא שכבר שום דבר לא מרטיט במחזה הכושל הזה. הטקסטים שחוקים, אין חדש תחת התאורה, והאולמות אילמים.

במקום בו אנו חולמים אנחנו חיים. ופתאום מתבלבל הקו המפריד בין קיום ודמיון. ואין מופלא מן הבלבול הזה, שרק בודדים יסתחררו בו, ויזכו לדומם מחשבות בשיט התענוגות לאי הוודאות. 

ובזמן שדרכנו במקום, צודקים ונחרצים וחרוצים, חלפו חיים. ואי אפשר לקבל פיצוי במקומם. ואיש לא יחיה במקומנו. לא בזמנינו.