יום שבת, 8 באוקטובר 2011

I-Death

האמנם ייתכן שהשתגענו לחלוטין? העולם כולו מתאבל מזה מספר ימים על לכתו של אדם בודד, ומהלל תרומתו לעולם במילים שכמותן לא נשמעו ביקומנו בשנים האחרונות. הייתכן שהתופעה המדהימה הזו שמורה לעילוי נשמתו של איש עסקים, שהוגדר על ידי עמיתיו כאדם מסוגר ונוקשה, וכיוון פועלו בעיקר ליצירת גאדג'טים אלקטרוניים שהכניסו רווחים אדירים לכיסיו? האמנם אפשר שזהו האיש שאנו כואבים את לכתו בטרם עת? הייתכן שזהו האיש "ששינה את חיינו" והפך אותם לטובים, מיוחדים ועוצמתיים יותר? 

מעל הכל בלטה ביומיים האחרונים האוניברסאליות של התנחומים. ציפינו כמובן למילים יפות מפיו של הנשיא האמריקני, שג'ובס היה אחד יזמו של אחד הסמלים הבולטים של מעצמתו, אבל מרגשות יותר היו מילות ההספד של נשיא רוסיה. דווקא הוא, הנמנה על המבקשים להחרית את הדומיננטיות המערבית בעולם, מצא את הזמן להוסיף כמה מילים למבול העצב הגלובאלי. נדמה, שמשהו באיש הזה באמת הצליח לגעת בכולם. כל עיתוני העולם מיהרו להלל את עשייתו, לנבא כי לא יקום עוד כמותו, להאדיר את הישגיו. מתבהר כי יש כאן יותר משמשיגה התבונה במבט ראשון. ברור שמשהו באיש הזה - עוד בחייו ויותר מכך בלכתו, נגע בנימי הנפש העמוקים של שוכני הכדור.

טכנולוגיה באה והולכת, ומשתנה בקצב מסחרר. מה שהיה אתמול הפתרון המשוכלל והמרהיב ביותר, הופך לחדשות ישנות שבועות ספורים מאוחר יותר. כמעט בלתי אפשרי להחזיק לאורך זמן במכשיר המתקדם ביותר, ואולי בכלל אין אפשרות להצביע על מכשיר כזה. כמות הזמן שעוברת מרגע הרכישה ועד לצורך בעדכון הגרסה מצטצמם לכדי שבועות, ואפשר כי בעתיד יגיע גם לימים ושעות. בתנאים כאלה, אף אחד לא יכול לרכב על גלי הפיתוח כדי לזכות בתהילת עולם. כנראה שיש צורך במשהו חזק יותר, יציב ומושרש, כדי לשרוד את תנופת הקדמה. מפתיע לגלות, שגם בימים טרופים אלה, אפשר להצביע על כוחם הבלתי נדלה של גורמים כאלה - הרעיונות. מספיק להיזכר לרגע עד כמה מושפעים חיינו מדי יום ביומו מאנשים כמו מרקס, פרויד, דה-וינצ'י או שייקספיר. חזונם מרים ראש כמעט מכל מסך, כל דף בספר, כל נאום מתוקשר. התרומה שלהם יצרה הרי תנודות במרחב האנושי, עד כי הצליחה לחצות בניגוד לחוקי המדע מגבלות של זמן ומרחב. גופם קבור תחת האדמה מאות בשנים (ואם מכלילים גם את אפלטון ואריסטו אז אף יותר), אבל דמיונם חי ובועט, וחודר גם לליבות המתקדמות של שיאי הטכנולוגיה. עוצמת הגעגוע לג'ובס יכולה להתקשר בדיוק לרעיון הגדול הזה - להבנה שמשהו באנשים האלה פרט לא רק על הארנק שלנו או על המחשבה שלנו, אלא גם הצליח לרגש. היצירה של גדולי האנושות חרגה מגבולות הלוגיקה והזמן, והיא הצליחה לחדור הכי עמוק אל בני האדם עצמם. כך, הפכנו בעצמינו ל"נשאי החזון", לסוכנים בעל כורחנו שמסייעים בהפצת התרומה הרעיונית האדירה שלהם. לא רק כי אנחנו מכירים את מה שאמרו או יצרו, אלא בעיקר כי היצירות האלה עודן מרגשות אותנו. הן מבטאות שיאים של מחשבה ויצירה. ואם טרם הוגדר כך, ראוי שיעודכן כי זוהי ההגדרה האמיתית והקולעת ביותר לאומנות. זוהי תמציתו המדוייקת של התפוח הלבן.

בעיני, זהו המסר המובהק ביותר שהעניק ג'ובס לחיינו - כדי להיות אומן אמיתי, אתה לא חייב לדעת לצייר. האומנות יכולה להתבטא ולפרוח בכל מקום, גם בפעולות הבסיסיות ביותר של החיים שלנו. כל עוד היא מבטאת יצירה, רגש ודמיון, כל עוד היא משלבת בין המצופה מאיתנו על ידי העולם החיצון לבין מה שאנחנו מבקשים לתרום בעצמינו למעגלי הקיום, הרי שיש בה משום אמנות של ממש. ברוח הזו, אנחנו יכולים ללמוד משחק לא רק בשביל להיות שחקני תאטרון אלא בעיקר כדי להעביר רגש בצורה עמוקה יותר בתאטרון החיים שלנו. אנחנו יכולים לפסל טוב יותר את הבית שלנו, להלחין בצורה כנה יותר את הכוונות שלנו, לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל. 

כולים יודעים לדקלם, שבימינו אי אפשר באמת להרוויח מאמנות. אבל נדמה לי עכשיו שההפך הוא הנכון - אמנים אמיתיים מרוויחים יותר מכולם, הם מרוויחים את החיים. ואם הם טובים במיוחד, הם אף זוכים לחיי נצח. זהו הגמול שהם ראויים לו על שהפכו את הלבבות של כולנו למסכי מגע, והצליחו ללחוץ אצלינו בדיוק על הכפתורים הנכונים.

 

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

מחילות

כבר הרבה זמן שאני רוצה לספר על המפגש שלי איתה, ולא בטוח איך. סתם מפגש, לא משהו שזוכרים, לא "אירוע" כמו שנהוג לכנות בשפה הצה"לית. נסעתי באופניים מהר מדי, ביום חם מדי, ובלי יותר מדי תשומת לב. היא חצתה את הכביש במעבר חצייה - כבר ניתן היה להבין שהיא לא ממש מכאן. אני האצתי, היא קפאה. נתקענו. באמת שלא קרה שום דבר, כמו שאמרתי - "לא-אירוע". אבל יכול להיות שכאב לה. המשכתי עוד כמה מטרים, והסתובבתי, חצי כועס על שהעזה לבלום אותי וחצי בוחן לבדוק אם צריך להתנצל או להציע עזרה. ואז ראיתי מי הקורבן שלי - נמוכה, כהת עור, ובעיקר שקטה. על אף שזה קרה כבר לפני כמה שבועות, אני זוכר עדיין את החיוך המבוייש. ואני, קופא לכמה שניות ופשוט מביט בה, בחוסר נימוס או ברגע של הלם קל. מביט, חצי הנהון של הסכמה, וממשיך לפדל. לא קרה שם הרבה, ובטח שלא הבעת התנצלות או חרטה. מאף אחד מהצדדים. מה עבר לי בראש? מן הסתם הנחת היסוד שממילא אין מה להתנצל כי אולי היא לא תבין, ואולי היא בכלל לא שמה לב שנתקעתי בה. ובכל מקרה, היא הרי לא ממש מכאן, ואולי במקומות שמהם היא מגיעה זה בכלל נהוג כך להתקע אחד בשני, והם לא עושים סיפור כזה גדול. היא בסך הכל הגיעה לכאן לעבוד, אז מה יש? בסך הכל חישלתי אותה. פעם הבאה שאיזה אופנוען כמעט ויידרוס את הקשישה שהיא דוחפת ברחובות העיר, היא כבר תדע שהיא צריכה להיזהר. לבלוע רוק ושאריות כבוד - ולהמשיך ללכת. לקחו לי רק עוד כמה דקות של פידול כדי להבין כמה עלובה המחשבה הזו, כמה לא הגיוני. הרי באחרונה אמרתי כמה אני בעד יחס הוגן לאנשים האלה, תמכתי בכל צעד שנועד לסייע ולעזור להם, לתת להם את הכבוד שהם ראויים לו מתוקף היותם בני אנוש. ואילו כשזה נוגע אליי? האם יכול להיות שמרוב כל המודעות האנושית הזו, יש אנשים בסביבתי שאני פשוט לא רואה? 

אני יכול לחשוב לפחות על שניים כאלה, שהטענה שאני לא רואה אותם עשוייה אפילו להפתיע. כי הרי מבחינתי, ואולי אני לא באמת היחיד, מקומם של ההורים הוא בעיקר מאחורי הקלעים. הם חברת ההפקה שמנהלת את משדר הריאליטי שאני חי בו. אחרי שפיתחו את הרעיון ויצרו את התנאים לתחילת ההפקה, הם מוסיפים לעמול שם כדי לוודא שכל האביזרים מגיעים לשידור בזמן, שיש תקציב לספיישלים מיוחדים, ושתינתן תמיכה לוגיסטית מלאה אל מול קשיים בלתי צפויים. אבל חוץ ממילות תודה וקרדיטים ב"סוף עונה" ויציאה לפגרות, עד כמה האנשים האלה זוכים לכבוד המגיע להם בשגרה? עד כמה אני משכיל להוקיר את תרומתם גם ברגעים האפורים והבלתי מיוחדים? גם אנשי הפקה צריכים לקבל מילה טובה, ולא רק בימי הולדת ובחגים. המתנות הכי יפות ומרגשות הן אלה הניתנות ללא סיבה ומועד, פשוט כך באמצע היום, באמצע החיים. במיוחד אם מדובר באנשים שהכי ראויים בעולם למילה הטובה שלי, לא משנה מתי, איך ולמה. 
בניגוד לנדמה לפעמים, העיניים שלנו לא באמת משמשות כצינור השקפה אובייקטיבי לעולם החיצון. הן מכוונות משימה, מודרכות. פנסים חדים שיש מי שמכוון ומסנכרן אותם, ומציב את קרן האור שלהם בדיוק בנקודה הרצוייה. ככאלה, הם משקפים בפנינו תמיד את העולם כפי שאנחנו רוצים, מוכנים ויכולים לראות אותו. כמותם, גם יתר החושים. אנחנו לא תמיד מריחים את המסגד השרוף או את העשבים השוטים ששוב מציתים אש בשדות שכנים. אנחנו עשויים לשמוע על המצוקות מרחוק, אבל לא ממהרים למשש אותן. נדמה לפעמים שככל שיש לנו יותר חושים, אנחנו דווקא נאטמים יותר. חונקים את עצמינו בחשביות עצמית ובצרכים מבויימים, ומשקיעים לא מעט זמן ומשאבים בביצור חומות המגן שלנו ששומרות עלינו רגועים. הרבה יותר נוח לרכב כך על האופניים, עם אייפוד טחוב עמוק, כשהרחובות הופכים לסרט. בעיקר כי בסרט הזה, אנחנו תמיד הגיבורים הראשיים, וכל היתר - יבוא, יגיח, יחלוף.

אנחנו חיים במחילות ארורות. ובניגוד לצפוי, הן אינן דחוקות או צפופות, ויש בהן נוחות מפתיעה, נעימות ממכרת. הכוך הנעים והחמים שלנו מייתר את הצורך להרים ראש מעבר לחומות העצמי, להיזכר שיש סיבה ליחד. שם בחוץ, במקומות שבהם הערבות ההדדית יכולה להתקיים מעבר לסיסמה שחוקה, הרבה יותר מפחיד. אבל זה גם המקום היחיד שכדאי ונכון לחיות בו. כי למרות כל ההגנה שמציעה המחילה, היא עודנה חשוכה - ואינה מאפשרת לראות את האור האמיתי. זה של הנתינה והאכפתיות, שבאות ממוסר וערכים וכבוד. גם אם לא צמים, אפשר לנצל את יום כיפור כדי להיזכר בדברים האלה, להחזיר את תעודת הקיום לאנשים השקופים שהתנגשנו בהם השנה, להאט את קצב הרכיבה ולהזכיר קודם כל לעצמינו בשביל מה ועבור מה. ועל הדרך, גם לעשות איזה מעשה טוב, שהרווח ממנו ישרת את כולם - גם אותנו. זו המשמעות האמיתית של המועד הזה עבורי. זוהי הדרך היחידה בעיניי לצאת מהמחילות, ואולי בהמשך גם לזכות בהן.

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

הגידו שלום לחיים שלכם

מודה שדבר כזה עוד לא קרה לי. לא יודע אם זה קשור לתקופה שאני עובר, למאמרים שאני קורא לאחרונה או לטירוף הכללי שמתפשט בקרב כולנו באחרונה - אבל שניות ספורות אחרי שקראתי את הפסקה הקצרה הזו באתר, מצאתי עצמי מתמלא חרדה עמוקה ובלתי מוסברת:

"הדלפות ראשונות סיפרו שבסתיו מילק תשיק את Oink, תוכנה שמאפשר לבעלי סמארטפונים "לדרג את העולם סביבם" בכמעין כפתור "לייק" לחיים האמיתיים. תוכנה כזאת יכולה להיות לא רק שירות חברתי מרתק [...] היא יכולה להתגלות כשירות היעיל הראשון שיתעד ויקטלג את העולם במיליוני לחיצות משתמשים, ויארגן את המידע העצום למעין "גוגל של החיים". שירות חיפוש שבו נוכל למצוא זה את זה, לדעת מי ומה קורה היכן ומתי, בכל רגע, במציאות הגשמית שמחוץ לרשת".

 אולי זה רק אני, אבל בעיניי זה פשוט תחילת הסוף, פרק הסיכום של המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. רמזים ראשונים יכולנו לזהות כבר בשיחות הרחוב של תיכוניסטיות תל אביביות, שמסתכלות אחת על בגדי השנייה ומסננות "לייק" מזוייף וחינני. סמלים רבועיים מעורפלים החלו להופיע בפינות של תחנות אוטובוס, חלק מהחברים שלי בפייסבוק אינם באמת חברים שלי, אבל מתעקשים שאני חייב לנסות את הסרט החדש שטרם יצא, והפרסומות הקופצות לי באתרים מכירות אותי יותר טוב מאמא שלי. אני לא טכנופוב, להפך - כמה מחבריי הטובים ביותר הם אייפון. אבל משהו פה השתגע לגמרי. אנחנו חיים ב - Iworld. או בעברית: איי-איי-איי-עולם.

השבוע הסתכלתי באתר חדש שמציג את עיקרי הידיעות העדכניות בתחום הטכנולוגי. עשיתי את זה כדי ללמוד יותר על המוצר החדש של אמזון, שמתחרה באייפד ובמקביל הוזיל את הקינדל, וגרם לאפל, להקדים בשבוע את הוצאת האייפון החדש. עברתי מדף לדף, ניסיתי לשנן את הפרטים, התאריכים והתרשימים - ולפתע זה היכה בי. כוכבי הקולנוע החדשים שלנו הם מכשירים אלקטרוניים. אנחנו מתחילים לאסוף רכילות לגביהם, מתעניינים מתי יחשפו בפני הציבור, משווים ביניהם, נלחמים להשיג תמונות חושפניות שלהם מבעוד מועד. סוג של טכנו-פורנוגרפיה מטורללת, שמחברת את כולנו לרשת דיגיטלית דורשנית ודורסנית. 

ואז דווקא אני, שתמיד חיפש את ריגושי הסייבר וחדשנות הדיגיטל, מודה לאלוהים על הקינדל הצנוע שלי. הוא שחור ולבן ואין בו יכולת לבדוק מייל. אולי ארוויח באמצעותו עוד כמה דקות של קריאה. משם אני פוזל לעבר המירס שלי, ושוב - תודה לאל. אני לא יכול להשקות בעזרתו את העציצים בבית. אולי רק לגרום להם לנבול אם אותיר אותו לידם. איך לעזאזאל הצליחו להפוך אותי למי שחרד כל כך מקדמה? האם ייתכן שהפכתי לאוייב הטכנולוגיה? בקצב האסוציאציות שבו הדברים עובדים כאן, סביר שזה גם אומר שאני כבר לא ציוני. 

באחד הספרים שקראתי לאחרונה הופיעה "אזהרה" שנראתה לי מופרכת למדי: הישמרו לכם חסידי הקדמה, פן ביום מן הימים תמצאו כי אתם חיים בעולם שהפך להצגת תאטרון, ובתוכו משמשים בני האדם כשחקני משנה. בקריאה ראשונה הפסקה הזו יכולה לשמש כפתיח מצויין לשובר הקופות הבא שיסחוף את ההמונים ויגרום לי לעטות את הפנים המזלזלות השמורות בדיוק לתופעות כאלה. אבל בסתר ליבי אני כבר מבין, שהזעזוע שהפסקה הזו גרמה לי, מוכיחה שאני בצד המפסיד של הציביליזציה. בקרוב אתייצב בנקודת ההכרעה שבין לחבור לאיי-דור, או להינעל בארכיון מאובק. 

משעשע לחשוב שהדבר שבסופו של דבר הצליח לאחד את כולנו זה המכנה המשותף הרדוד והשטחי הזה. שהגיבוש הקולקטיבי שכולנו השתוקקנו אליו מגיע דווקא ממנגנון מתכתי מנוכר, שמעמיד כל אחד מאיתנו מאחורי מסך. מצמרר לחשוב שהמין האנושי חייב לוותר על מרותו כדי לזכות בחיים וירטואליים חדשים. להמיר את שלל ערכיו בשני ערכים בינאריים. לבנות חברה חדשה ואלקטרונית, שתציב על דגלה ססמה חדשה. אתם כבר מכירים אותה. זה A גדולה, a קטנה, אחד עד שש. 

מעיין הישועה

פעמים רבות שמעתי מחברים ירושלמים על "המעיין הסודי" ההוא, הבריכה הצלולה הנסתרת בין צוקי הסלע. דפנותיה חבויות, מעמקיה חשוכים. "אף אחד לא יודע על המקום המופלא הזה", הם אומרים, "וככה כדאי שזה גם יישאר", הם מוסיפים עם קורטוב של אזהרה. זה לא שהמעיין שייך למישהו ספיציפי, הוא באמת נחלה ציבורית. הוא אמור לשעשע את כולם ולשרת את כל מי שחפץ בקצת נחת, שלווה ורוגע. אלא שאם כולם ידעו, יכול להיות שנאבד את הפינה הייחודית הזו. כשכולםיהיו שם, זה כבר לא יהיה המקום המיוחד והסודי שלנו. זה יהפוך למשהו אחר, המוני ופופוליסטי. מוכרי ארטיקים יצוצו מכל עבר, בקבוקים ופחיות שימורים יושלכו בצידי הדרך. באופן פרדוקסאלי, הדרך היחידה לוודא שהמעיין הנחבא הזה יישאר שם בשביל כולם לתמיד, זה להבטיח שהוא יישאר בגדר סוד. ממש לא בשביל להשתלט על המקום ולתבוע עליו בעלות, אלא בעיקר כדי להבטיח שמי שיגיע לשם יהיה באמת מי שמבקש להנות מהמקום - ולא כל מיני ספיחים שרוצים לנצל אותו, ואולי אפילו לקלקל אותו. לא רק כדי שכמה שפחות אנשים יגיעו אליו, אלא בעיקר כדי שמי שכן ישמע עליו יפגין כלפיו יחס של קדושת סוד. רק כך, יוסיף המעיין לנבוע, וישמור על טוהרו וקסמו.

אני מהרהר בכך בעודי נוסע במכונית, ברחובות תל אביב. אף מעיין נחבא אינו נמצא באזורים אלה, ואני גם לא מצליח להיזכר בשם של מעיין ספציפי שחבריי סיפרו לי עליו. המחשבות האלה נובעות ממקום אחר לגמרי, מפרסומת מעצבנת ומטרידה שאני שומע ברדיו. מה שהתחיל כתופעה מבודדת לפני מספר שנים הפך היום למגמה רחבה - הרדיו שלנו משדר פרסומות לספרים. תקציר מתומצת של העלילה, נימה של מתח ומסתורין, קריין עם קול סמכותי, עכשיו בחנויות הספרים. אופרת הסבון האחרונה מחכה לנו בין דפי הספר הקצר של הסופרת האלמונית הבאה. היא משלבת בין חוויות בית הקפה שלה בתל אביב לבין הדמיון היצירתי שרכשה בחוג לכתיבה יוצרת במתנ"ס השכונתי. במקרים אחרים, זה דווקא סופר בעל שם שמבקש לשחזר את תהילת העבר ברב-מכר שנכתב על פי מתכון. ואנחנו? נרוץ לקנות. כי נאמר במפורש שהביקורות מהללות, והרי הפרסום ברדיו עובד. 
אני מרגיש כאילו הפרסומות האלה אינן רק מזילות את חוויית קריאת הספרים, הם מצליחות לפגוע בי אישית. הן עושות בדיוק מה שהחברים הירושלמים הזהירו אותי מפניו - חושפות בפומבי את המעיין הנסתר, משתפות את כולם בחווית הטבילה המרעננת. קריאת ספרים לא צריכה להיות נחלתם של מעטים - להפך, מוטב לדעתי היה אם כולם היו קוראים, שואפים רוח תרבות לריאות, מעשירים דמיונם בהרפתקאות פרוזאיות. אלא שהדרך לשם היא ממש לא דרך הפרסומות האלה. המרחק בין תשדיר החסות המסחרי הזה לבין דיילת הספרים בסטמצקי שתמליץ לך בעיקר על הספרים שהודפסו בהוצאת הרשת - קצר מאוד. ככל שיוסיף התחום הזה להפוך לתחרותי ודורסני, וייגבר מסחורו הפשטני, כך נפסיד כולנו את האותנטיות של המעיין הנסתר. שוב לא נוכל לבקר בו ולחוש כי אנו מתחברים לאותנטיות שכבר חלפה מן העולם. בפעם הבאה שנפתח ספר, אנחנו עשויים להיות מופרעים על ידי מוכר ארטיקים חולף, ששמע שהמקום הזה שבו קוראים ספרים הפך מאוד פופולארי לאחרונה. בטח יהיה שם מישהו שרוצה קסטה.

 דרך התמודדות אחת היא השלמה והסכמה, הכרה בחולאי הקפיטליזם ונטייה להכילם באדישות. אולם דרך אחרת היא להצטרף במאבק נחוש על אחד המעיינות האחרונים שעוד נותרו לנו בטבע, על מקור מים שכולנו שותים ממנו בדרך כזו או אחרת. בפעם הבאה שתשודר הפרסומת הזו, אני אכבה את הרדיו. בפעם הבאה שאקבל המלצה ממוכרת בחנות, אברר בתקיפות האם אמנם קראה את הספר. אשתדל לקנות יותר בחנויות ספרים מקומיות וקטנות, שקיומן בצד הרשתות הגדולות משמר אותי אופטימי. וככל שניתן, אשתדל למצוא זמן בשנה הקרובה לנכוח בכנסים ובהרצאות של סופרים וסופרות, בעיקר כדי לתת כבוד למלאכת הכתיבה, ולאמנות הסיפור. אלה שבאים ממעמקי הלב והנפש, שכתיבתם היא תהליך, ולא מירוץ מהפייסבוק לרדיו.

שימו לב והישמרו לכם. מנסים ליטול מאיתנו את אחד המעיינות האחרונים שעוד נותרו כאן. עלינו לעמוד על המשמר. לקרוא אותם לסדר.