הליכון פוסט-מודרני

ירדתי מההליכון מזיע ושבע רצון. תקופה ארוכה שאני לא מבין למה אני לא מצליח לשפר את ביצועיי על ההליכון. אני מקפיד לרוץ לפחות 4 פעמים בשבוע, אבל הכושר עוד רחוק ממה שהיה. בדיוק שכבר חשבתי שהגיל נותן אותותיו ושמה שהיה כבר לא יהיה, אתמול חלה לי הפתעה גדולה ומשמחת - הפחתה של קרוב ל-20 שניות בריצת 4 ק"מ. לא סתם שיפור קל, כי אם שיפור משמעותי ומהיר, שדרוג בזק. סוף סוף פירות לעמל האימון, והכושר כבר בפתח. עוד קצת, ואוכל להתקרב עוד יותר לתוצאות שייחשבו לטובות, שיניחו את הדעת.


אבל רגע אחרי, התחילו התהיות. האמנם יכול להיות שבן רגע הצליחו להוריד 15 שניות מהזמן? שהמהירות הממוצעת שלי זינקה ב-3 נקודות באימון בודד אחרי תקופת סטגנציה ממושכת? סביר שלא. ההסבר ההגיוני יותר הוא שהתנאים שבהם רצתי אתמול בצהריים הם שסיפקו לי את התוצאה המרשימה. כנראה שכמות שעות השינה שלי אתמול, מידת העייפות הכללית שלי, המוזיקה ששמעתי באייפוד, מה שאכלתי או לא אכלתי לפני האימון ואפילו השעה ביום, כולם נרתמו כדי לדחוף אותי אל עבר שבירת השיאים. ממש כמו אותו קופץ לגובה מפורסם שקבע שיא עולם מרשים באולמפיאדה במקסיקו בשלהי שנות הששים. אחרי שנשאלה השאלה מדוע שיאו לא נשבר שנים ארוכות, הועלתה הטענה שתמהילו הכימי של האוויר במקסיקו-סיטי הוא שאפשר את קביעת השיא. השאלה הלגיטימית שנשאלה בהקדם לא הפתיעה איש - אם כך הדבר, מה הטעם במדידות ובשיאים? מיקום האולימפיאדה עשוי לקבוע את התוצאות, והרי בכלל - לכל ספורטי יש יום יותר טוב ופחות טוב. אז למה למדוד ביום מסויים?


אבל למה לעצור בהישגים ספורטיביים? האם בכלל ניתן למדוד משהו? האם בכלל אפשר לדבר על חוויה אובייקטיבית? רבים וחכמים ממני כבר פסקו שלא, והרי זוהי ליבת הגישה הפוסט-מודרניסטית. אלא שהמחשבות שלי נדדו למשל לתקופות חזקות שאני מצליח לעלות מהחיים שלי. לפני כמה חודשים מצאתי עצמי בתקופה פחות טובה בחיים, שהיו בה מורדות ללא עליות. ואולם, האם אמנם כך? האם אכן נוצרו סיבות אובייקטיביות שמנעו ממני מלהרים ראשי? או שמא, צירוף אומלל של נסיבות שכללו חוסר בשעות שינה, עומס משימות ושנה שחונת גשמים הם שגרמו לי לראות את עולמי בצבעים קודרים? אם לא ניתן למדוד שום דבר, גם לא ניתן לסמוך על תחושות או זכרונות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה באמת דחף אותנו או בלם אותנו, אבל סביר שלרוב אלו הם גורמים שלא מן העניין, שכלל לא היו רלוונטיים לאתגרים עימם נדרשנו להתמודד.


המסקנה הנגזרת מכאן עשויה להישמע די אומללה, ואולי מאכזבת. אנחנו פשוט צריכים לאמץ את הסיסמה הריקנית ולעשות "כל מה שעושה לנו טוב". אם המציאות היא לנצח סובייקטיבית, והתחושות האישיות שלנו הן מסננות אפקטיביות למול חולאי הסביבה, אז אל לנו להסס וחובה עלינו לעצב את המסננת הזו במרץ ובתבונה. אפשר כמובן לקחת את הטיעון הזה למקומות אפלים - של סמים או אלכוהול ורעיונות אובדניים כאלה או אחרים. ואפשר גם להתנתק ולהשיל מעלינו כמה שיותר אילוצים וחסמים ולהגביר את המודעות והשליטה שלנו על "התנאים השקופים", שאנחנו עיוורים לקיומם - בעוד שהם מכתיבים את קיומינו. 

לא חשוב על מה

- נו אז מה דעתך?


- דעתי? באיזה עניין?


- בעניין הכללי, לגבי המצב. הנסיבות.


- אה, המצב? טוב, תראה. זה לא פשוט, לא פשוט בכלל. אין ספק שאנחנו בנקודת שפל. שפל השפלים. מהשפלים המשתפלים ביותר שידעה המדינה מאז היווסדה. אפילו פעם שהיה מאוד רע, ותאמין לי שהיה, לא היה כל כך רע כמו עכשיו, ותאמין לי שעכשיו. אנחנו עוד נתגעגע למה שחשבנו שלא נתגעגע אליו, ועוד איך נתגעגע, ועוד איך. תסתכל מה קורה סביבך, איפה שאתה לא מסתכל אתה רואה. יודע מה? גם כשאתה לא מסתכל אתה רואה, ותאמין לי - רואים טוב מאוד ואי אפשר יותר להסתיר מה שקורה כאן ומה שלא קורה כאן. עכשיו אם אתה שואל אותי - לדעתי כולם אשמים. אלה שיושבים שם למעלה, שבכלל לא אכפת להם - הם הכי אשמים. ואלה שיושבים שם למטה ומסתכלים למעלה - הם עוד יותר אשמים. אבל אלה שבאמצע, שכאילו לא למעלה ולא למטה, אלה שטוב להם ככה לא פה ולא שם - הם לא פחות אשמים. ואסור לשכוח דבר אחד, שגם אם אתה מסתכל על זה הפוך, אלה שבאמצע עדיין יהיו באמצע - אז שלא יהיו תמימים כאילו זה זמני, הם יודעים טוב מאוד על מה אני מדבר. וצריך לבדוק את זה, לבדוק את זה טוב. כי אנחנו אסור לנו להיות שקטים, מספיק שתקנו ומספיק הבלגנו. עכשיו צריך לעשות בדיקה. שיבוא זה - היועץ המשפטי, ויבוא גם היועץ שלו, וההוא המבקר, והעוזר של המבקר, והפרקליט הראשי והרב הראשי, ושיבואו ויתנו דין וחשבון ויבדקו ויגידו מה היה לא בסדר ומה היה כן בסדר. ולא רק זה, אני רוצה שיגידו גם מי היה בסדר ומי היה לא בסדר, ורק מי שהיה לא בסדר שהוא ילך. כי סדר זה סדר, ואנחנו לא פרייארים יותר. ואנחנו לא מוכנים שיגידו לנו שככה זה היה תמיד, כי גם אם זה נכון, אז זה לא בסדר וצריך גם לתקן את מה שהיה פעם וגם את מה שעוד לא היה. והכי חמור זה המושחתים, שהם לוקחים לעצמם, ורק לעצמם, ממש לכיס שלהם. ואני אומר לך, תסמוך על סמוך, אני ראיתי הרבה פעמים איך לוקחים לכיס, וסוגרים את המעיל, ולשלום על ישראל. ואחר כך הבטחות כמו חול ואין מה לאכול אבל הכיס כבר סוגר והקופה רושמת. ולמי תגיד כן היה או לא היה? רק אלוהים, שגם הוא בטח בקליקה שלהם כי גם הוא יודע ושותק. ותראה מה נעשה? כל העניין הרי זה הכלכלה. יש הרי מדד, ותשים לב שכמו שהוא עולה ככה הוא יורד, ואף אחד לא יודע מתי ככה ומתי ככה. אבל שלא תטעה, זה בסוף משפיע על כולם. למה כשהמצב לא טוב, מי יבוא לקנות? ובסוף זה המשכורת שלי ושלך, ואי אפשר לקנות בסופר לא עם כוונות טובות ולא עם כוונות לא טובות. ואלה שובתים, ובסוף מה משיגים? עוד כסף, אבל זה הולך רק אליהם. ומה איתנו? אז כולם צריכים לשבות, אבל אז לא יהיה מי שיעבוד וידבר עם אלה ששובתים. ואז אתה נזכר שיושב לך נוער, יש לנו נוער חרוץ ולוחם ונאמן, והוא רואה את כל הבלגאן הזה, והוא מרגיש שדפקו אותו. כי מי צריך לדאוג לו עכשיו אם לא הוא בעצמו? אז המסר והלקח שהוא אמור לקחת מכל זה? שככה לקחו מישהו ששירת כל כך הרבה זמן ועשו אותו מושחת גם כן? וגם אם הוא מושחת, אולי בכלל הוא מפקד טוב? וגם אם הוא רימה, למה זה אומר שהוא שיקר? וגם אם הוא שיקר, מי אומר שהוא לא אמין? ושתדע שלא עשו את זה רק פה בארץ, אלא בכל העולם. ותסתכל טוב מה קורה כאן מסביב, ולא רק אצלינו, תוצרת כחול לבן. תראה מה הם עושים להוא, ואת הבלגאן שיש שמה. שלא יגידו שרק היהודים הם ככה, שבעצם בדיוק הפוך ודווקא היהודים הם רק לומדים מהשכנים. ואנחנו אחר כך עוד מלמדים אותם, והם תלמידים טובים ימח שמם. בקיצר, מה אני רוצה להגיד לך? בסך הכל יהיה בסדר, ואני? תכלס אני אופטימי. חסר לי שלא הייתי. 


- תכלס.

הפעם האחרונה שבה בכיתי

אני אוזר אומץ ופותח את המגירה התחתונה של השולחן בחדר שלי. כרטיס טיסה אלקטרוני שהודפס באופן עקום ודהוי ממתין שם, משודך ומקופל. חמשת העמודים האלה ממתינים לי כבר כמה שנים במגירה, התאריך חושף שמאז אוקטובר 2008. שומרים בתוכם סיפורים ומחשבות שלא ידעתי, ואולי אני לא יודע עדיין, מה לעשות אותם. היכן לאחסן. בינתיים, המגירה הייתה ברירת המחדל. 


אני מוציא את ערימת הדפים והופך אותה. מביט פעם נוספת בכתב היד הצפוף והמסודר שלי מציף את אחורי הדפים, מתעד רצף מחשבות בוערות שהכו בי אז, בשדה התעופה של ברלין, לפני יותר משלוש שנים. וכל המילים כולן מוקדשות לאישה אחת בלבד. שהייתה ואיננה.


החלטתי לכתוב כבר באוטובוס שהביא אותי לשדה התעופה. השקפתי דרך החלון, וחזרה בפניהם של המקומיים שישבו לצידי. ולפתע זה הכה בי, הנוף האפרורי הנשקף אליי מהאוטובוס הזה הוא נוף ילדותה של סבתא שלי. את העיר הזו חזתה בימיה הראשונים, תקופה של תמימות ותקוות גדולות. אני זוכר במדוייק את הסחרחורת שתקפה אותי, את התחושה העזה שמשהו בסדר הקיום והמרחב השתבש, ושתי נקודות בזמן - עבר והווה - מתרחשות להן זו לצד זו. סבתי הילדה כמעט ישבה לידי באוטובוס, אז - ששמה עוד היה גלותי ומשונה כל כך. היה זה לפני עלייתה ארצה, לפני הגיעה לתל אביב של שנות השלושים. כשעוד הכל היה נקי ונאיבי.


אך לא על ימיה הראשונים מבקש דמיוני לדלג, כי אם לאחרונים. איך הביטה נועזת לרופא בעיניו וביקשה את שאין לבקש. חילונית לחלוטין הייתה, ועתה העלתה את תחינת החסד על שפתותיה. כה חדות ונוקבות היו המילים, עד כי חדרו את החלוק הלבן ואת ליבו האדום של הרופא. ואת שנעשה אז לא אספר.


לא אספר גם את מילותיה האחרונות שהיה בהן דוק קסום של אנושיות ואכפתיות נדירה, שאפיינה את הדור ההוא שלא קיים עוד. אבל נשבעתי שלעולם לא אשכח את אצילות הנפש שבה בחרה ללכת מאיתנו, אנושית וטובת לב כפי שחיה את חייה. לא אשכח גם את תחושת אי השקט שאפפה אותי באותה משמרת בצבא, שגרמה לי בסופו של דבר לצאת אל בית החולים באותם מוצאי שבת, כדי לראות, ולשמוע, ולהתפרק. כמה שמח הייתי בשבילה, וכמה שבור ומרוסק הייתי בשבילי. כמו שלא הייתי מעולם.


אני מתבונן דרך החלון ומציץ על נופי עיר מולדתה ומנסה לתאר לעצמי כיצד חוותה אותם כילדה. הזכרונות מתחילים לצוף ללא שליטה - הפעמים בהם פגעתי בה, שאינם מזכים את רגעי הנחת. אני נזכר באכזבתי כשלא הגיעה לטקס הדרגה שלי בצבא, בטענה כי תתקשה לטפס במדרגות הרבות. ומכאיב לי, שאכזבתה הייתה רבה יותר באותו היום. אני לא מאמין שלא קיבלתי עצות לנסיעה לברלין, ושלא קניתי עבורה שום דבר בנסיעה הזו. אני לא מאמין שמעכשיו אהיה היחיד מבני המשפחה שחוגג יום הולדת באפריל. אני לומד מה זה להתגעגע, וכמה דוקר הוא אובדן קרוב. 


אמא אמרה בטלפון שהם עלו לקבר אתמול. חלפה כבר שנה בלעדיה.


ואני תוהה, מה חושבות שתי הנשים המבוגרות שיושבות מולי. מביטות בי אוחז בשני התיקים הכבדים בחוזקה. מביט דרך החלון. ובוכה. 

חומר ורוח

ניכר בה, שהיא עברה חוויה מיוחדת שהסבה לה אושר והתרגשות של ממש. היא סיפרה בהתלהבות, כיצד  חתכה את גלגל העין, ופירקה אותו לגורמים. הגורמים האלה, גרמו לי לתחושות לא נעימות בכל הגוף, אבל חייכתי והמשכתי להקשיב. זה באמת מטורף מה שהולך לנו בפנים, היא מסבירה. 
כל עצם וכל תא נמצאים שם מתוך סיבה, מתוך היגיון מסויים. אין שם רקמות מיותרות, והכל חובר לתוך מנגנון מתוחכם אחד. לנתח את זה, ללמוד ולהבין איך זה עובד, זה באמת מופלא. כאילו להיכנס לרגע לסודות שמפעילים את הגוף שלנו ואנו נוטים להתעלם מהם בשגרה. החוש החיוני הזה, הכל כך טבעי והכרחי, מושתת למעשה על מליוני שחקני משנה שפועלים יחד כדי לספק מאור עיניים.


היא מסיימת ויש שתיקה של מחשבות. "תגידי", אני תוהה אחרי מספר שניות, "אחרי שראית את כל זה, את באמת יכולה להגיד שאת לא מאמינה באלוהים?", אני מנסה להפתיע אבל לא ממש מצליח. המחשבה הזו עוברת בראשם של סטודנטים רבים לרפואה. הם ניצבים למול פלאי הגוף ותוהים כיצד ייתכן שהכל נמצא כל כך במקום ועובד סימולטנית. הרי טובי המהנדסים לא היו יכולים להגות, לתכנן ולייצר מכונה מתוחכמת ויעילה מזו. האמנם ייתכן שכך קרה במקרה? שאקראיות הטבע בראה לנו גלגל עיניים כל כך מתקדם? המעבר המחשבתי הזה הרבה יותר מתבקש מכפי שנדמה – בין הטבע לבריאה. דווקא שמבינים עד כמה מחושב גופנו, גוברת התהייה – מי בדיוק חשב אותו?


בדיוק באותה השעה שבה התקיימה ארוחת הערב המאולתרת הזו בתל אביב, פורסם ב-YNET טור מעורר תגובות של איש המדע צבי ינאי. באופן מפתיע, טורו עסק באותו נושא בדיוק, באותן תהיות. מי שאינו מאמין כי גלגל העין עוצב בתהליך האבולוציה, כך פוסק ינאי, פשוט אינו מבין מהי אבולוציה. התהליך האבולוציוני אינו מבוסס על סדרת תהליכים אקראיים שארעו בטבע ללא סדר והיגיון. הוא תוצר סופי של אינספור תהליכי ניסוי וטעייה, שהביאו בסופו של דבר להישרדותם של המנגנונים היעילים ביותר. הגוף שלנו התפתח משך מאות אלפי שנים עד שהגיע לתצורתו הנוכחית. התצורה המתקדמת כיום איננה מובנית מאיליה ואינה מתבקשת. היא שוייפה והתפתחה על ידי כוחות הטבע ונסיבות אורגניות. אין לגזור מפלאי הטבע את קיום האל, שכן האל הוא דמיון בלבד. האבולוציה היא האמת, ואין בילתה.


קראתי, התעניינתי, למדתי – אך לא השתכנעתי. הטיעונים מרשימים, מרחיבי דעת ומלומדים. אבל את הספקות שנותרו בי לא הצליחו להשכיח. הרי אם האבולוציה נותנת רק לחזקים וליעילים לשרוד, כיצד אנו עדיין עושים טעויות? מדוע יש כאב ועצב בעולם? מדוע רשע וטוב לו? לא במהירות תוכלו לזנוח סוגיות אלה תחת הטענה כי יש להפריד בין עולם הביולוגיה לעולם הפסיכולוגיה – הרי עצם הבחנה זו מוטלת בספק על ידי חסידי האבולוציה, האם אינם מכירים בקיומם העצמאי של כוחות חיצוניים לעולם האורגניזמים. אם הפסיכולוגיה היא תוצר כימי, שיסביר נא מר ינאי וחבר עמיתיו מדוע לא הצליחה הכימיה במרוצת השנים למצוא את האיזון הנכון שיעשה את כולנו מאושרים באופן תמידי עוד טרם שאושרה לגליזציה של סמים קלים במקומותינו. האמת, כך אני סבור, מצויה במקום אחר.


איני יודע אם קיים אל בשמים, וגם אם קיים - הוא רחוק וטרוד כל כך בסידורי בריאתו עד כי וודאי לא יתפנה להבלי שגרתנו. ואולם, איני סבור כי כולנו תוצרים של תהליכים ביולוגיים מדעיים שנוצרו בתוך צלחת פטרי אדירת ממדים. יש בתוכנו דבר מה נוסף, שאינו ניתן למדידה בחומר. יש בתוכנו עולמות שלמים שזרמי האבולוציה לא יכלו לחדור אליהם. וכל עוד נוסיף להתקיים, נוסיף לדעת שיש כאן משהו נוסף. הרוח הזו תוסיף לרחף על פני המים, ותתמיד בשאיפתה להדליק מעט אור למול אפלת התוהו.