באין מענה

עומדים בתור ארוך, ממתינים.
אני מעיין בטקסט קצר, מסביר כיצד הכתיבה, אמנות הסיפור, הפכה במרוצת השנים למנוסה מן המוות, תחליף לאובדן.
מאחוריי זר משוחח עם חבריו, עליהן.
הוא מדבר בהן ומזכיר שמותיהן המפורשות.
ומלין כי בשל מצבו הנוכחי הן לא נענות, נותרות יתומות.
אני מניח כי בתפילותיו המדובר, ומסתובב להבחין במאמין,
ומתפכח להבין כי לא תפילות כי אם שיחות.
על מרחקו הכפוי מהמכשיר הוא מקונן,
על הניתוק הבלתי אמצעי, על העדר החיבור הנחשק.
וכאילו אין די בכך שהוא ממתין כאן בתור, הופרד מחברו הטוב בעולם, מצינור החמצן.
"בוודאי עשרות מהן אינן נענות", יטען בצער,
ובהיעדרן, גם הוא נעדר,
גם הוא אינו נהנה. וכיצד יהנה בעודו מעונה, וספק אם ישרוד.
הרי מעגל החיים החדש נפרש בפנינו:
הטכנולוגיה המתחדשת הביסה הבדידות,
הבדידות היא מוות. הפחד המצמית ממנה קיומי.
כל עוד נתחדש, נחיה. כשננותק מהמכונה, נפסיק לנשום.
אולי צודק הזר שהצמיד תפילותיו לשיחותיו,
צדקנו כולנו,
אך אין בכך כל משמעות בהיעדר יכולת שיתוף.
נמשיך להמתין.