מתחת לבית שלי, התארגנו בימים האחרונים שני תורים ארוכים, עשויי אדם, מתוחים בשורה מתמשכת. בשני רחובות מקבילים באותה השכונה, סביב אותו הבניין, שני טורים. שניהם התאספו משך שעות ארוכות, באישון ליל. שניהם התמקמו בשקט של ציפייה, מהולת דריכות מתוחה. המתנה למשהו שעתיד להתרחש.
האחד, בצד הטוב של השכונה, תור מחוץ לחנות אלקטרוניקה בערב שחרורו של האייפון החדש. תחת רגלי הממתינים שטיח אדום, ביניהם סרטי חציצה, לפניהם אור בוהק של חלל תצוגה וקופות. אין כל הגיון בהמתנתם כאן הלילה, רק להיות ראשונים. שוכנעו שבכך תלויה זהותם ואולי קיומם. העוברים סביבם מביטים בתמיהה, ואולי בהתנשאות אפופת רחמים. עד יגיעו לסוף התור ויזכו במוצר הנכסף, ותוכל שלוותם לשוב למחוזות מרגוע נינוחים.
התור השני, בצד השני של הבניין, והוא אינו מסודר ומאורגן. מחוץ למשרד הרווחה נתאספו המונים. הביטו על פניהם, אינם מכירים אותם. לא פגשתם בהם מעולם, בשמותיהם לא קראתם. אבל הם מכירים אתכם היטב: ניקו את חדריכם, הגישו את מנותיכם, השגיחו על ילדיכם, על הוריכם. מאתמול הם עומדים כאן על שפת הכביש, השפה המקומית היחידה בה הם שולטים. הבוקר, חלקם מרימים גזרי קרטונים מעל ראשם כדי להגן מהשמש הקופחת. מכוניות צופרות כדי להרחיק מהכביש, אולי גם מהלב. מה עושים המשוגעים האלה כאן מאתמול, לשם מה הם מחכים כאן. מחשבה באה וחולפת, מתפנה מרצון. אבל הם כנראה יודעים שאם לא ימתינו, לא יאכלו. זוהי אינה גחמה של אדם החושק במוצר חדיש. רק נחישותו של רעב או עייפה, שיש להם רגליים להמתין אבל אין פנים לזהות. הם ימשיכו להמתין האלמונים האלה, יחכו לדבר מה שאולי לא יגיע.
שני התורים בשני צידי הבניין הם שני אגפים נפרדים בשני צידי הקפיטליזם. אנשי השטיח האדום לא יבחינו בנתיני הרווחה. אף אחד מהם אינו מביט לצדדים.
ואתם, יום אחד גם אתם תעברו לתור השני. כשתחלו, כשתזדקנו, כשתזדקקו, כשתטעו. ומה אז תעשו? ומה אז תחשבו? כשיחלפו לידכם מבלי להסתכל, כשתציק לכם השמש ודבר לא יטיל צל, לגונן על מצוקתכם.
אולי מוטב עוד היום להבחין בצד השני, בתור שמעבר לבניין. לעצור, להתעניין, לשאול. לא רק כי בני אנוש אתם. גם כי ככל שעובר הזמן, מתרחקים אתם מן השטיח האדום ומתקרבים אל התור הנסתר. תור שממנו אין התקדמות ואין זוהר כוכבים. תור שעומדים בו בשקט, ללא קול, ללא חשיבות, ללא סיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה