כשנבנתה הרכבת הראשונה ונסללו מסילותיה, מתוך מה נהגתה? מה היה החלום, הבזק היצירתיות ופרץ החזון שהפיחו קיטור בקטרה? וודאי היה זה דימיון שובב, שהעז להזות מהירות מתפרצת ונחרצת שאינה עוצרת. כוח מתקדם, בקצב קבוע, בהחלטיות פלדה ובקווים מסותתים, שחוצה הרים ועמקים. הגה כיצד תנוע השרשרת המכאנית הזו ללא ספקות, גלגליה יוסיפו לנוע ללא לבטים, לא תעצור לשאלות או הנחיות. תחת אור יום ובאפלת מנהרות לא תהרהר בכדאיות הדרך ובנחיצות המסע. אינרציית התנועה לא תהווה נטל, גם לא ברכה. רק כורח, הכרח, התמשכות המצב הקיים בבטחה ואיתנות. לעולם אינה חשה הרכבת מאלצת. גם באיחוריה אין מביטה היא לעבר עמיתותיה המקדימות זמנן. מפעיליה מכתיבים לוחות זמנים על קירות הרציף והיא שורקת ומצפצפת עליהם. אף תחנה אינה נחשבת גורלית, אף יעד אינו גורלי. את האנרגיה שלה היא צורכת תוך כדי תנועה. בקו ישר, בפשטות ממונעת.
וכי אין שונה הדבר מן המניעים שהניעו את יצרן המטוס הראשון שהעז לדמיין דבר מה המסוגל להביט תמידית על המתרחש מלמעלה, להבחין בתמונה המלאה, לשאת כנפיו אל מרום מחוזות הפורפורציה הנחבאים מעל ענני הגשם הגשמיים.
ובוודאי דומים השניים לחלומותיו של יצרן האופניים, שצייר בהחבא כלי בדיוני השמורים לו שבילים משלו. ואין אחר מורשה לצעוד בשביליו, והם בשבילו, ודרכו משורטטת ובהירה ונעימה. מתגלגל היום תחת תנועתו הנעימה, הבטוחה, המובטחת, הקלה. תנועה שהיא כולה הקלה.
עתה אין עוד ספק במניעי המנועים. נהגו ונסללו כולם בקנאה. בפשטות הנסתרת מדרכיו הטרודות של האדם, ממחשבותיו הסתורות. קנאה בוודאות הנחושה הזו, שלעולם תיחסם בפני דרכי האדם, שהשאלות בו כמקלות בגלגליו, ואינן מקלות, ואינן מניחות. והוא הרי רק ביקש לנוע, להגיע למקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה