בשמלה ושתי צמות, ילדה קטנה ותמה עמדה, קיפצה, ולא שאלה למה.
וכשקראו לה: עשי כיף, השיבה: אולי אסור. כאילו הייתה ההנאה מותנית ברישיון ובליווי מבוגר. כאילו כרוכה הייתה ההנאה בסמכות מוקפדת, הוכפפה השובבות לאחריות. וכך בעוד נותרה ההרפתקאה מותרת וממתינה, קוראת בשמה ברוך מפתה, הפכה הילדה אסורה, במגדל גבוה ומוגן. רק צמתה משתלשלת, פורצת ביצורים, משלחת זיק נעורים בעד אשנבי חומה כפויה.
יום אחד ארז הדימיון חפציו ונמלט מן המבצר. נכנע תחת הצפיפות החונקת במשולש הגבולות של החוק, המגבלה והפחד. מאס בזהירות המופרזת. נטש אולם השלשלאות ויצא למצוא ילדים אחרים. הרי אין הדימיון חפץ בחיים גשמיים. אל ארץ אגדות הוא כמה, אל עיניים נוצצות של סקרנים נועזים. אל מגע שמעבר למסך.
והיא שמחה וצוחקת, אך אינה שואלת למה. רק מתי. ותובעת שיהיה זה עכשיו. בלי שאלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה