"אחד הדברים הראשונים שתבחין בהם אחרי שתגיע לתל אביב", הוא אמר לי, "זה המבטים". מה זאת אומרת, שאלתי אותו, הרי גם בירושלים היו מבטים. "לא", הוא קבע בבטחון, "כאן הם מסתכלים לך בעיניים". אמר - וצדק. אולי זה ביטוי של בטחון עצמי, של תרבות הצריכה, או סתם חוצפה אורבנית טיפוסית, אבל התל אביבים אוהבים מאוד להסתכל אחד לשני בעיניים. יש בזה גם סוג של משחק - "נסה להבין למה אני מתכוון שאני בוהה בך עכשיו, חפש מה לא בסדר בך, או שאולי דווקא מה בסדר גמור". למגיע מהחוץ שאינו בקיא בכללי המשחק במרכז העיר, המאפיין הזה עשוי לאיים מעט בתחילה, אבל מתרגלים ומחזירים מבט. זה אפילו יכול להיות די מהנה, ואולי מרגש ברגעים מסוימים, להעז, להציץ, לתקשר. בניגוד לתדמיתה כעיר עסקים קוסמופוליטית שבה לאף אחד אין רגע לעצור ולנשום, תל אביב דווקא מפתיעה בנכונותה לעשות עיניים לתושביה.
הרבה מבטים קיבלתי אני כשחציתי את רחוב דיזינגוף הסואן בשעות אחר הצהריים. בהתחלה לא הייתי בטוח למה. עליתי על קו 5 כדי לאסוף את פריט הריהוט האחרון שעוד נותר לי להשלמת הדירה - תמונה פנורמית רחבה של ירושלים. תזכורת מתקופה טובה, שתתלה על הקיר בדיוק מנגד לתמונת קו הרקיע של תל אביב. אלא שמבלי להתכוון לכך, ולמרבה השעשוע, מצאתי עצמי חוצה את רחוב הדגל של תל אביב עם תמונה ירושלמית מנקרת עיניים. במקום ללכת בזריזות הביתה, ארגנתי לעצמי צעדת מפגן מתריסה למול יושבי בית הקפה - כאילו ביקשתי להטיף להם: הקשיבו הקשיבו דור המקיאטו, יש אתרים נוספים בארץ הזו מחוץ לגוגל שלכם, והם לא פחות מסקרנים ומרגשים. משהו לא הסתדר להם בבחור המסונדל הזה שהולך להם מול הפרצוף עם כיפת הסלע, ועוד באמצע יום שישי קיצי ונעים. היה ברור להם שיש לי כאן מסר, והם רק ניסו לפענח אותו בצורה שתניח את הדעת ותאפשר את המשך החיים.
דקות אחרי שהתמונה הונחה בבית, קפצתי לסיבוב בכיכר בזל הסמוכה למעוני החדש. בתי הקפה היו מאוד נכונים, והם אכלסו את האנשים הנכונים שלבשו - כולם - את הבגדים והתספורות הנכונים. נכנסתי בסקרנות לירקן-יקרן עליו שמעתי כל כך הרבה, בדיוק כשיצא ממנו הזמר המפורסם (והנכון) הזה שאני נורא אוהב והוציא דיסק פסנתר משובח (לא זה עם הכיפה השחורה, שמתגורר לידי בנחלאות). מיד הבנתי שאני במקום הנכון והתחלתי לחפש מציאות. אחרי 4 תפוחים רגילים (שניתן לכנותם תפוחי זהב בהינתן המחיר), ארגז מיני-פלפלים ("מעדן עם גבינה) וחומוס ביתי ("מיובא מאבו-גוש"), לא שכחתי לעבור גם בחנות הנרות הסמוכה. כל כך הרבה בריאות וגיוון יש בעיר הזו, שבה כולם יושבים כל הזמן בבתי קפה ומדברים על החיים. והאמת? שזה נורא נעים ומרגיע. אז אולי נדחה את המשך המחאה בשלב זה, לפחות עד החורף.
הרבה מבטים קיבלתי אני כשחציתי את רחוב דיזינגוף הסואן בשעות אחר הצהריים. בהתחלה לא הייתי בטוח למה. עליתי על קו 5 כדי לאסוף את פריט הריהוט האחרון שעוד נותר לי להשלמת הדירה - תמונה פנורמית רחבה של ירושלים. תזכורת מתקופה טובה, שתתלה על הקיר בדיוק מנגד לתמונת קו הרקיע של תל אביב. אלא שמבלי להתכוון לכך, ולמרבה השעשוע, מצאתי עצמי חוצה את רחוב הדגל של תל אביב עם תמונה ירושלמית מנקרת עיניים. במקום ללכת בזריזות הביתה, ארגנתי לעצמי צעדת מפגן מתריסה למול יושבי בית הקפה - כאילו ביקשתי להטיף להם: הקשיבו הקשיבו דור המקיאטו, יש אתרים נוספים בארץ הזו מחוץ לגוגל שלכם, והם לא פחות מסקרנים ומרגשים. משהו לא הסתדר להם בבחור המסונדל הזה שהולך להם מול הפרצוף עם כיפת הסלע, ועוד באמצע יום שישי קיצי ונעים. היה ברור להם שיש לי כאן מסר, והם רק ניסו לפענח אותו בצורה שתניח את הדעת ותאפשר את המשך החיים.
דקות אחרי שהתמונה הונחה בבית, קפצתי לסיבוב בכיכר בזל הסמוכה למעוני החדש. בתי הקפה היו מאוד נכונים, והם אכלסו את האנשים הנכונים שלבשו - כולם - את הבגדים והתספורות הנכונים. נכנסתי בסקרנות לירקן-יקרן עליו שמעתי כל כך הרבה, בדיוק כשיצא ממנו הזמר המפורסם (והנכון) הזה שאני נורא אוהב והוציא דיסק פסנתר משובח (לא זה עם הכיפה השחורה, שמתגורר לידי בנחלאות). מיד הבנתי שאני במקום הנכון והתחלתי לחפש מציאות. אחרי 4 תפוחים רגילים (שניתן לכנותם תפוחי זהב בהינתן המחיר), ארגז מיני-פלפלים ("מעדן עם גבינה) וחומוס ביתי ("מיובא מאבו-גוש"), לא שכחתי לעבור גם בחנות הנרות הסמוכה. כל כך הרבה בריאות וגיוון יש בעיר הזו, שבה כולם יושבים כל הזמן בבתי קפה ומדברים על החיים. והאמת? שזה נורא נעים ומרגיע. אז אולי נדחה את המשך המחאה בשלב זה, לפחות עד החורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה