הבטתי ביצירה המוגמרת, מלא תחושת סיפוק ושביעות רצון. שידה לתפארת, עץ שחור מבריק, שתי מגירות. מוצר מושלם שנקנה אך אתמול וכבר עתה יוצב בגאון ליד מיטתי בחדר החדש. מנורת הלילה רחבת האהיל הלבנה, יוצרת שילוב מושלם, והונחה במקומה עוד בטרם חוברה נורה בתוכה. פתחתי את המגירה העליונה ושמחתי אך גאתה. כמעט-חיוך נמתח לי על השפתיים. חיברתי את תחתית המגירה הפוך. במקום להיתקל בלובן של חדש, דפנות המגירה נאחזות במרקם שבבי עץ. פתאום הבנתי מה המשמעות האמיתית של להיות עצמאי.
כי העצמאות האמיתית, המובהקת, הראויה, היא זו המכילה ומחבקת בתוכה את הטעויות האנושיות הקטנות. הנגר אינו מרבה לטעות, ומכונת הניסור עוד פחות מכך. התכנון המסחרי והמואץ יודע לבטל את המעידות ולהפוך את תבניות חיינו למדוייקות ואחידות. מצטיינים בכך גם מערכת החינוך, הצבא והממסד. אם אנחנו לא ממש נכנסים למסגרת, מורידים קצת בצדדים ומנמיכים קומה. זה כבר יסתדר. אבל המגירה הזו, שנבנתה באופן כמעט מושלם, עשתה לי את היום. עכשיו, כל פעם שאפתח אותה כדי להכניס ולהוציא חפצים, אקבל תזכורת מיידית ונעימה - אני בניתי את זה. ממש כמו הפסטה שאני מכין לעצמי מפעם לפעם, ותמיד לא יוצאת ממש כמו שהייתה אמורה, אבל אין טעימה ממני בעיניי. אני יוצא הכי שבע כשאני מכין לעצמי (כן, גם שניצל טבעול יכול לעשות פלאים), וזה לגמרי מובן.
המחשבות האלה החלו להדהד לי בראש כבר ביום העצמאות האחרון, עת הוצפנו דגלים ומיני זקוקים ופטישים לרוב. רבות דיברו על ההישג, התכלית, המימוש. וכמעט ולא הזכירו את הפגמים. שהרי אני באמת ובתמים מאמין שהפגמים הם שעושים את האדם, ובעיקר מצדיקים ומבטאים את חירותו המוחלטת. אין להתנצל על הטעות, כי אם לברך מדי בוקר על הזכות שניתנה לנו לבצע אותה (הכל בגבולות הסביר והטעם הטוב). כך במישור האישי וגם בלאומי - העצמאות הישראלית היא מושג של כאב, של טעויות, של הזכות המקודשת לבצע משגים וללמוד לבד כיצד לתקן ולהשתפר. זו עצמאות של קורבן ומחירים כבדים, שהם לא נטל על גאוותנו כי אם בסיס תהילתה. כל נפילה היא נקודת ההתחלה של התקומה והשיקום, מנת חלקו של כל מי המתיימר לקיים חיים ומציאות עצמאיים, חופשיים, משוחררי כבלים וכפייה.
בחודש הנוכחי הזדמן לי לגור במקביל בשתי דירות בתל אביב ובירושלים. כשיוצאים מהבית שלי בנחלאות רואים כמעט מיד את הכנסת. מעוז תפארת, היכל של חקיקה ונאומים היסטורים ששינו את חיינו בחלקת ארץ זו. כשיוצאים מהבית שלי בתל אביב רואים את כיכר רבין ועיריית תל אביב, המסמלים את החירות והרוח החופשית, את הרבגוניות וההזדמנויות שאמור לקבל כל אחד לחופה של העיר הזו, במנותק מדת, מין וגזע. אבל את העצמאות האמיתית שלי אני שומר במגירה, ליד המיטה. שתהיה קרובה אליי כשאני יושב ליד המחשב, כל פעם שאני חוזר הבייתה, ובמיוחד שאני חולם בלילה. מי היה מאמין שקריאת תיגר שטותית על חוברת תכתיבים של איקאה, היא מה שהייתי צריך כדי להבין אחת ולתמיד כמה אני חופשי.
כי העצמאות האמיתית, המובהקת, הראויה, היא זו המכילה ומחבקת בתוכה את הטעויות האנושיות הקטנות. הנגר אינו מרבה לטעות, ומכונת הניסור עוד פחות מכך. התכנון המסחרי והמואץ יודע לבטל את המעידות ולהפוך את תבניות חיינו למדוייקות ואחידות. מצטיינים בכך גם מערכת החינוך, הצבא והממסד. אם אנחנו לא ממש נכנסים למסגרת, מורידים קצת בצדדים ומנמיכים קומה. זה כבר יסתדר. אבל המגירה הזו, שנבנתה באופן כמעט מושלם, עשתה לי את היום. עכשיו, כל פעם שאפתח אותה כדי להכניס ולהוציא חפצים, אקבל תזכורת מיידית ונעימה - אני בניתי את זה. ממש כמו הפסטה שאני מכין לעצמי מפעם לפעם, ותמיד לא יוצאת ממש כמו שהייתה אמורה, אבל אין טעימה ממני בעיניי. אני יוצא הכי שבע כשאני מכין לעצמי (כן, גם שניצל טבעול יכול לעשות פלאים), וזה לגמרי מובן.
המחשבות האלה החלו להדהד לי בראש כבר ביום העצמאות האחרון, עת הוצפנו דגלים ומיני זקוקים ופטישים לרוב. רבות דיברו על ההישג, התכלית, המימוש. וכמעט ולא הזכירו את הפגמים. שהרי אני באמת ובתמים מאמין שהפגמים הם שעושים את האדם, ובעיקר מצדיקים ומבטאים את חירותו המוחלטת. אין להתנצל על הטעות, כי אם לברך מדי בוקר על הזכות שניתנה לנו לבצע אותה (הכל בגבולות הסביר והטעם הטוב). כך במישור האישי וגם בלאומי - העצמאות הישראלית היא מושג של כאב, של טעויות, של הזכות המקודשת לבצע משגים וללמוד לבד כיצד לתקן ולהשתפר. זו עצמאות של קורבן ומחירים כבדים, שהם לא נטל על גאוותנו כי אם בסיס תהילתה. כל נפילה היא נקודת ההתחלה של התקומה והשיקום, מנת חלקו של כל מי המתיימר לקיים חיים ומציאות עצמאיים, חופשיים, משוחררי כבלים וכפייה.
בחודש הנוכחי הזדמן לי לגור במקביל בשתי דירות בתל אביב ובירושלים. כשיוצאים מהבית שלי בנחלאות רואים כמעט מיד את הכנסת. מעוז תפארת, היכל של חקיקה ונאומים היסטורים ששינו את חיינו בחלקת ארץ זו. כשיוצאים מהבית שלי בתל אביב רואים את כיכר רבין ועיריית תל אביב, המסמלים את החירות והרוח החופשית, את הרבגוניות וההזדמנויות שאמור לקבל כל אחד לחופה של העיר הזו, במנותק מדת, מין וגזע. אבל את העצמאות האמיתית שלי אני שומר במגירה, ליד המיטה. שתהיה קרובה אליי כשאני יושב ליד המחשב, כל פעם שאני חוזר הבייתה, ובמיוחד שאני חולם בלילה. מי היה מאמין שקריאת תיגר שטותית על חוברת תכתיבים של איקאה, היא מה שהייתי צריך כדי להבין אחת ולתמיד כמה אני חופשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה