בטקס שנערך לפני שלושה חודשים לזכר קורבנות השריפה בכרמל, אחדות מהמשפחות השכולות לא הצליחו לכבוש את תסכולן וזעמן. הן קמו מכסאות הכבוד שנשמרו לכבודן והחלו להטיח בשר הפנים ישי האשמות כבדות תוך שהם תובעים שיעזוב את המקום. ראש הממשלה הנבוך לא יכול היה להגן על השר הבכיר, והטקס המרגש הפך לפארסה אחת גדולה. נדמה היה לרבים, כי בטקס זה נשברו קווים אדומים. ואולם, הגינויים היו רפים והתקשורת הציגה בעיקר את צד המשפחות הכואבות. בבוקר שלמחרת כתב עופר שלח טור תחת הכותרת "הלאה הממלכתיות", בו הצדיק את התנהגות המשפחות. כך כתב: "אז מה יעשו ההורים השכולים, במדינה ששירותי הכיבוי שלה הוזנחו בדם קר, מול אחראים שהחליטו להעביר כסף רק לנוכח מוראו של דוח מבקר, וגם את מה שהחליטו לא העבירו? ישירו התקווה? יצדיעו לדגל? אם זוהי הממלכה, מי צריך ממלכתיות?".
ואמנם החומות שנפרצו באש הכרמל הוסיפו להתלקח גם ביום הזיכרון האחרון. מנכ"ל הביטוח הלאומי ספגה קללות וקריאות קשות עת שביקשה להניח זר בטקס לזכר נפגעי הטרור מצד אדם שאיבד את משפחתו בפיגוע בסבארו בירושלים, ויואל שליט הרשה לעצמו לפגוע בטקס-הטקסים, אם הפרות הקדושות של הישראליות, ובחר להניף שלטים ולקרוא קריאות במהלך הדלקת המשואות. התחושה המתקבלת היא שכבר אין שום דבר קדוש במדינה הזו.
האם אמנם אנו לא זקוקים לממלכתיות הזו? ומהי בכלל? פרופ' יחזקאל דרור מסביר בפשטות ובבהירות בספרו "מנהיג תהיה לנו", כי הממלכתיות היא נכונות ההמונים לקבל על עצמם את טובת הקולקטיב ולהעדיפה במקרים מסויימים על פני האינטרס הפרטי. מבקרי התפישה, יטענו שמדובר ביסוד טוטליטארי, אולם בחינה הגונה ומתונה יותר תוביל למסקנה כי מדובר בחובה אזרחית במסגרת מדינתית. אין לנו אלא להשלים על קורטוב של ממלכתיות כדי לקיים בארץ ישראל אומה מתפקדת, מדינה דמוקרטית מלוכדת ובת-קיימא. השאלה היא אפוא היכן עובר הקו, והאם אנחנו בכלל מותירים כלים בידי משפחות השכול והחטופים לנהל מאבק לאומי "מכובד", שלא יקבר תחת הררי הבירוקרטיה ונטיית השכחה של הזמן.
מעל הכל, ובטרם יינתנו תשובות ברורות, ברור כי סדיקת הממלכתיות צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת שתעיד על הפגיעה הקשה שחווה ישראל בחוסן הלאומי שלה. תעוזת המשפחות היא בעיקר קריאת תיגר והבעת חוסר אמון במנהיגות הנוכחית. ככל שזו תיתפס כחלשה ובלתי כשירה, כך יהיה מי שיעז לפעור סדקים נוספים בחומה הממלכתית שמקיפה ומגבשת אותנו, ובלעדיה אנחנו אטומים בודדים במרחב עוין. אולי בפעם הבאה שנביט בהתלהבות לאומית סמלית בתחושת ביקורתיות צינית, ונחשוש ממינופה למטרות לאומניות, ניזכר שוב שממלכתיות היא לא רק גורם חיובי בקיומנו, היא גם חלק מהברית שאנחנו נדרשים לה כאזרחים בעולם מתוקן.
ואמנם החומות שנפרצו באש הכרמל הוסיפו להתלקח גם ביום הזיכרון האחרון. מנכ"ל הביטוח הלאומי ספגה קללות וקריאות קשות עת שביקשה להניח זר בטקס לזכר נפגעי הטרור מצד אדם שאיבד את משפחתו בפיגוע בסבארו בירושלים, ויואל שליט הרשה לעצמו לפגוע בטקס-הטקסים, אם הפרות הקדושות של הישראליות, ובחר להניף שלטים ולקרוא קריאות במהלך הדלקת המשואות. התחושה המתקבלת היא שכבר אין שום דבר קדוש במדינה הזו.
האם אמנם אנו לא זקוקים לממלכתיות הזו? ומהי בכלל? פרופ' יחזקאל דרור מסביר בפשטות ובבהירות בספרו "מנהיג תהיה לנו", כי הממלכתיות היא נכונות ההמונים לקבל על עצמם את טובת הקולקטיב ולהעדיפה במקרים מסויימים על פני האינטרס הפרטי. מבקרי התפישה, יטענו שמדובר ביסוד טוטליטארי, אולם בחינה הגונה ומתונה יותר תוביל למסקנה כי מדובר בחובה אזרחית במסגרת מדינתית. אין לנו אלא להשלים על קורטוב של ממלכתיות כדי לקיים בארץ ישראל אומה מתפקדת, מדינה דמוקרטית מלוכדת ובת-קיימא. השאלה היא אפוא היכן עובר הקו, והאם אנחנו בכלל מותירים כלים בידי משפחות השכול והחטופים לנהל מאבק לאומי "מכובד", שלא יקבר תחת הררי הבירוקרטיה ונטיית השכחה של הזמן.
מעל הכל, ובטרם יינתנו תשובות ברורות, ברור כי סדיקת הממלכתיות צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת שתעיד על הפגיעה הקשה שחווה ישראל בחוסן הלאומי שלה. תעוזת המשפחות היא בעיקר קריאת תיגר והבעת חוסר אמון במנהיגות הנוכחית. ככל שזו תיתפס כחלשה ובלתי כשירה, כך יהיה מי שיעז לפעור סדקים נוספים בחומה הממלכתית שמקיפה ומגבשת אותנו, ובלעדיה אנחנו אטומים בודדים במרחב עוין. אולי בפעם הבאה שנביט בהתלהבות לאומית סמלית בתחושת ביקורתיות צינית, ונחשוש ממינופה למטרות לאומניות, ניזכר שוב שממלכתיות היא לא רק גורם חיובי בקיומנו, היא גם חלק מהברית שאנחנו נדרשים לה כאזרחים בעולם מתוקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה