"כשאתה מקשיב לזה, זה עושה לך משהו?", הוא שואל. אני תוהה לגבי פשר השאלה. הרי מדובר באחד השירים האהובים עליי ביותר. מרגע ששמעתי לראשונה את הלחן המרגש כל כך של יונתן רזאל ל"היא שעמדה", לא יכולתי להפסיק להאזין לו. הביצוע הזה פוקד תכופות את הרדיו שלי בנהיגה, ולפעמים גם את המחשב שלי בזמן כתיבת עבודות. לעיתים נדירות מצליח לחן לעטוף בצורה מרגשת כל כך מילים נושנות, ולסחוף אחריו רבבות של אנשים. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בזמירות בית הכנסת של קרליבך, אבל נדמה לי שהפעם מדובר ביצירה שמצליחה להכיל בתוכה גם את רגשותיהם של חילונים רבים המוצאים בתווים האלה רמזים לשורשים שעומעמו.
"ברור שזה עושה לי משהו, מה השאלה?". אבל הוא לא מתכוון ללחן, אלא לביצוע. יצירתו של רזאל זכתה להילה זוהרת במיוחד לאחר הביצוע המשותף עם אליל הזמר החסידי שוויקי בהופעה משותפת בקיסריה לפני כמה שנים. וכאן כבר מצאתי עצמי נבוך. לא, לא הצלחתי להתחבר. האזנתי שוב ושוב, ולבושתי לא מצאתי עצמי נסחף אחר סגנונו של שוויקי, שיותר מכל צבוע בעיני בצבעי גלות. שוויקי, יליד ירושלים, הוא אמנם אומן מוכשר, זמר העשור על פי רדיו קול חי, והוא חתום בחברות תקליטים ישראליות, אך מקום מגוריו לא כאן. תקליטיו מיובאים לכאן מניו ג'רזי, מלווים לרוב בהופעות ענק הזוכות להתלהבות רבה. אבל אליי הוא פשוט לא מדבר. אולי זה המבטא, אולי זה הסגנון. ואולי זה פשוט התחושה שלי שהוא לא מייצג באמת את המקום שממנו הגעתי. לא בעבר, ולא בהווה.
דקות לפני שהסבנו אל שולחן הסדר, צפינו בשידורי החג של הערוץ הראשון. דווקא הוא מכל הערוצים המסחריים, בחר במשדר ההולם ביותר לרוח החג: מופע הצדעה לכבוד "100 שנים לתנועה הקיבוצית". בין קטעים צפויים ונדושים מדי (שהופקו בוודאי על ידי במאי תל אביבי) לביצועים חלשים מדי (זמרים יוצאי קיבוץ בלבד), הוקרנו קטעי וידאו שהזכירו את המורשת הצבאית המפוארת של אנשי הקיבוץ. חלוצים אלה הקימו את המדינה במו ידיהם, ונותרו בה כדי להבטיח את בטחונה, שלמותה וחוסנה. הם לא דיברו גבוהה על ערכי שלמות הארץ, הם חתרו לממשם בדם יזע ודמעות. הם לא הטיפו לזנק קדימה כי אם הסתערו, לא הסבירו אודות הצורך לשלם מחיר אלא שילמו אותו שוב ושוב, כותבים בדמי ימיהם סיפורים שלא יביישו את אמני הפרוזה המהוללים בעולם. הם הקימו ישובים ומשפחות, והצמיחו יבולים ומורשת. ההצדעה הזו הייתה במקומה, ראויה ומרגשת.
בעודי יושב שם מצאתי עצמי שקוע במסך, נרגש במיוחד. הבנתי כי מצאתי את התשובה לשאלה שנשאלתי מוקדם יותר בערב החג. לא נולדתי בקיבוץ ולא שירתתי ביחידה קרבית. אבל כשאני מחפש שורשים, אני מוצא אותם באנשים האלה. להם נתונה המחוייבות שלי, ובהם מקור גאוותי. הם אשר אני מצווה לתת דין בחשבון בפניהם, והם הגיבורים שאני מייחל להמשיך את מלאכתם ולממש את הערכים שזרעו באדמה ובאתוס של המדינה הזו. אני מצדיע להם על שכיבדו את הארץ והציבוה תחת המדינה, על שהבינו הכרח הלחימה ככלי למען שלום, ועל שהכתימו את כתביהם החברתיים, הרוחניים והפוליטיים בזעת עמל.
דקות ההתפעלות התפוגגו חיש מהר בתהיות מטרידות. האמנם נותרה מורשתם פעילה גם בחיינו? היש עוד למען מה להילחם ולהאבק? היש עוד מדינה וארץ ראויות להקרבותנו או שמא כבר נאכלו יושביהן ומשרתיהן. התשובות אליהן הגעתי לא מנחמות. משהו השתנה בנו בשלושים השנים האחרונות. רוח החלוציות נאבקת עתה באווירת נכאים. הסולידריות הציונית נרמסת על ידי אגואיזם קפיטליזם המסווה לפרקים כהומוניזם דמוקרטי. אני סבור כי לא אבדה הדרך, אולם המצפן בידינו דרוש כיול מקצועי, שכן בהעדרו סומאים אנו תחת ליקוי מאורות.
שעות לפני צאת החג האזנתי לתכנית נפלאה בקול ישראל. ילדיו של יהודה עמיחי הגיעו לאולפן וסיפרו, בין שיר לשיר, על אופיו ואורח חייו הייחודיים של אביהם. מי אתה עמיחי? לוחם אמיץ במלחמת השחרור או סופר ומשורר? איש האדמה או איש הרוח? איש של משפחה או גיבור של אומה? כנראה, שיהודה עמיחי היה הכל מהכל. ייצוג משובח ומהולל של "סייפא וספרא", ביטוי למיזוג המגשר והמפשר שנכון שירבה בארצנו. הוא הוכחה ליכולת לתבל רוח תורת ומחשבת ישראל בסיפורי הפלמ"ח, להנציח חברים שנפלו בקרב על אדמת הנגב בסיפורים שתורגמו וזכו להצלחות מרשימות באירופה. הוא ושכמותו הם ישראל שלי. במיוחד משום שלא נאלצו לבחור בין זהויות אלא מיזגו אותם יחד, כחזון הציונות, לתמהיל שהוא כל כך צודק, ותמים, אצילי וראוי. הם ארץ ישראל הישנה והטובה, זהות של מעלה, המאפשרת לנו לטעמי להזדהות עמה גם היום ולשאוף לשוב אליה.
אני לא מבקש להתגעגע אל עבר חולף או אל סיפורי מורשת שאפשר כי שופצו ותוקנו לאורך השנים. אני רוצה לשוב לערכים הבסיסיים שיצקו תוכן ומשמעות לכל מרצפת עליה אני דורך בדרך לאוניברסיטה, למשרד או לבית. אל הכתבים, הסיפורים, השרים, והאנשים שסוללים בגופם את הערוץ המקשר בין הארץ, המדינה, התרבות, הלאום והזהות הפרטית שלי. הם גורמים לי להרגיש מחובר ושייך, ומחזקים אצלי את תחושת המחויבות להמשיך. לא ב"מפעל חייהם", שכן לא מדובר במוסד יצרני בעל מטרות רווח - כי אם "ברוח חייהם", שכבר הוכיחה את עוצמתה המפוארת בעבר של כולנו, ועוד תשוב ותפיח תמורות של תקווה וניצוצות של עשייה והגשמה עצמית בעתיד.
"ברור שזה עושה לי משהו, מה השאלה?". אבל הוא לא מתכוון ללחן, אלא לביצוע. יצירתו של רזאל זכתה להילה זוהרת במיוחד לאחר הביצוע המשותף עם אליל הזמר החסידי שוויקי בהופעה משותפת בקיסריה לפני כמה שנים. וכאן כבר מצאתי עצמי נבוך. לא, לא הצלחתי להתחבר. האזנתי שוב ושוב, ולבושתי לא מצאתי עצמי נסחף אחר סגנונו של שוויקי, שיותר מכל צבוע בעיני בצבעי גלות. שוויקי, יליד ירושלים, הוא אמנם אומן מוכשר, זמר העשור על פי רדיו קול חי, והוא חתום בחברות תקליטים ישראליות, אך מקום מגוריו לא כאן. תקליטיו מיובאים לכאן מניו ג'רזי, מלווים לרוב בהופעות ענק הזוכות להתלהבות רבה. אבל אליי הוא פשוט לא מדבר. אולי זה המבטא, אולי זה הסגנון. ואולי זה פשוט התחושה שלי שהוא לא מייצג באמת את המקום שממנו הגעתי. לא בעבר, ולא בהווה.
דקות לפני שהסבנו אל שולחן הסדר, צפינו בשידורי החג של הערוץ הראשון. דווקא הוא מכל הערוצים המסחריים, בחר במשדר ההולם ביותר לרוח החג: מופע הצדעה לכבוד "100 שנים לתנועה הקיבוצית". בין קטעים צפויים ונדושים מדי (שהופקו בוודאי על ידי במאי תל אביבי) לביצועים חלשים מדי (זמרים יוצאי קיבוץ בלבד), הוקרנו קטעי וידאו שהזכירו את המורשת הצבאית המפוארת של אנשי הקיבוץ. חלוצים אלה הקימו את המדינה במו ידיהם, ונותרו בה כדי להבטיח את בטחונה, שלמותה וחוסנה. הם לא דיברו גבוהה על ערכי שלמות הארץ, הם חתרו לממשם בדם יזע ודמעות. הם לא הטיפו לזנק קדימה כי אם הסתערו, לא הסבירו אודות הצורך לשלם מחיר אלא שילמו אותו שוב ושוב, כותבים בדמי ימיהם סיפורים שלא יביישו את אמני הפרוזה המהוללים בעולם. הם הקימו ישובים ומשפחות, והצמיחו יבולים ומורשת. ההצדעה הזו הייתה במקומה, ראויה ומרגשת.
בעודי יושב שם מצאתי עצמי שקוע במסך, נרגש במיוחד. הבנתי כי מצאתי את התשובה לשאלה שנשאלתי מוקדם יותר בערב החג. לא נולדתי בקיבוץ ולא שירתתי ביחידה קרבית. אבל כשאני מחפש שורשים, אני מוצא אותם באנשים האלה. להם נתונה המחוייבות שלי, ובהם מקור גאוותי. הם אשר אני מצווה לתת דין בחשבון בפניהם, והם הגיבורים שאני מייחל להמשיך את מלאכתם ולממש את הערכים שזרעו באדמה ובאתוס של המדינה הזו. אני מצדיע להם על שכיבדו את הארץ והציבוה תחת המדינה, על שהבינו הכרח הלחימה ככלי למען שלום, ועל שהכתימו את כתביהם החברתיים, הרוחניים והפוליטיים בזעת עמל.
דקות ההתפעלות התפוגגו חיש מהר בתהיות מטרידות. האמנם נותרה מורשתם פעילה גם בחיינו? היש עוד למען מה להילחם ולהאבק? היש עוד מדינה וארץ ראויות להקרבותנו או שמא כבר נאכלו יושביהן ומשרתיהן. התשובות אליהן הגעתי לא מנחמות. משהו השתנה בנו בשלושים השנים האחרונות. רוח החלוציות נאבקת עתה באווירת נכאים. הסולידריות הציונית נרמסת על ידי אגואיזם קפיטליזם המסווה לפרקים כהומוניזם דמוקרטי. אני סבור כי לא אבדה הדרך, אולם המצפן בידינו דרוש כיול מקצועי, שכן בהעדרו סומאים אנו תחת ליקוי מאורות.
שעות לפני צאת החג האזנתי לתכנית נפלאה בקול ישראל. ילדיו של יהודה עמיחי הגיעו לאולפן וסיפרו, בין שיר לשיר, על אופיו ואורח חייו הייחודיים של אביהם. מי אתה עמיחי? לוחם אמיץ במלחמת השחרור או סופר ומשורר? איש האדמה או איש הרוח? איש של משפחה או גיבור של אומה? כנראה, שיהודה עמיחי היה הכל מהכל. ייצוג משובח ומהולל של "סייפא וספרא", ביטוי למיזוג המגשר והמפשר שנכון שירבה בארצנו. הוא הוכחה ליכולת לתבל רוח תורת ומחשבת ישראל בסיפורי הפלמ"ח, להנציח חברים שנפלו בקרב על אדמת הנגב בסיפורים שתורגמו וזכו להצלחות מרשימות באירופה. הוא ושכמותו הם ישראל שלי. במיוחד משום שלא נאלצו לבחור בין זהויות אלא מיזגו אותם יחד, כחזון הציונות, לתמהיל שהוא כל כך צודק, ותמים, אצילי וראוי. הם ארץ ישראל הישנה והטובה, זהות של מעלה, המאפשרת לנו לטעמי להזדהות עמה גם היום ולשאוף לשוב אליה.
אני לא מבקש להתגעגע אל עבר חולף או אל סיפורי מורשת שאפשר כי שופצו ותוקנו לאורך השנים. אני רוצה לשוב לערכים הבסיסיים שיצקו תוכן ומשמעות לכל מרצפת עליה אני דורך בדרך לאוניברסיטה, למשרד או לבית. אל הכתבים, הסיפורים, השרים, והאנשים שסוללים בגופם את הערוץ המקשר בין הארץ, המדינה, התרבות, הלאום והזהות הפרטית שלי. הם גורמים לי להרגיש מחובר ושייך, ומחזקים אצלי את תחושת המחויבות להמשיך. לא ב"מפעל חייהם", שכן לא מדובר במוסד יצרני בעל מטרות רווח - כי אם "ברוח חייהם", שכבר הוכיחה את עוצמתה המפוארת בעבר של כולנו, ועוד תשוב ותפיח תמורות של תקווה וניצוצות של עשייה והגשמה עצמית בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה