שלא כהרגלה, תל אביב הייתה צחיחה למדי ביום שישי האחרון. אולי זה החום שהבריח את האנשים הצבעוניים לים, או הפוגה עיתית שלקחה לעצמה בין הריגושים. אבל ברחובות בהם אני הסתובבתי, פשטו בעיקר תושבים שגרתיים, שחיפשו להעביר עוד צהריים מנומנים במפגש עם חברים, בקפה של יום חולין. ניצלתי את ההזדמנות כדי לסקור דירה, שלא עוררה בי התרגשות מיוחדת, ותרמה לתחושת השלווה המעיקה. תל אביב היא כמו תינוקת ברחם אישה, כל עוד שאינה בועטת, אפשר לשכוח בטעות מקיומה ולהפסיק להתרגש.
גם ערב שישי היה יבש ומאכזב למדי. רשימות ארוכות של משימות וספרים הונחו לנגד עיניי, ונותרו יתומות. משהו באוויר עמד ולא הפיח זרמים חדשים של יצירה. השקט בחוץ כיבה גם אותי, מותיר אותי בוהה בעלטת מחשבות, מנותק ממרץ ומתשוקה. אפילו אל הקיר לא ביקשתי לדבר, והוספתי למשוך את הזמן עד שהעברתי גם את המחשב למצב כבוי. נרדמתי עם ספר פתוח, נטול רוח קרב.
ביום החם ביותר של העונה יצאנו בבוקר שבת אל המדבר. קיווינו למצוא בריכות חבויות בפינות נסתרות של נחל אוג, אך נתקלנו בעיקר בחצץ, נוקב ועקשני. הטריות היחידה שמצאנו בטבע התגלתה בעגבניה בוהקת שהבאנו איתנו מוואדי ג'וז. הטיול היה מוצלח, החמסין לא הכניע, אך התקווה לשכשך רגלינו - ולו במי אפסיים - נכזבה. המשכנו בתוואי הערוץ עד השיבה למכונית. בקושי נתקלנו בנפש חיה - אדם או בעל חיים. רק מערות חצובות בסלע העידו שפעם הייתה כאן אוטוסטרדה תרבותית. מנזרים שנחפרו בסלע שימשו מעון למתבודדים שביקשו למצוא במדבר תיבת תהודה הולמת למחשבותיהם. בחום הזה, גם המחשבות שלנו נמסו - הותכו לאגלי זיעה עם פוטנציאל מבוזבז, שנותר בשיממון.
סוף השבוע שלי, על תחנותיו המגוונות, היה צחיח במיוחד. היובש משל ברוח, ושגרת השמש הקהתה חושים. אבל בעודי מתהלך בין צוקי המדבר, בהגיענו לאחת הפסגות המרשימות השולטות על מדרגי המצוקים עד פאתי יריחו, נחה עליי מחשבה מנחמת. בחורף הבא, אני מאמין, יאגרו נקבי המדבר הזה מים ויצמיחו בריכות עמוקות. בקיץ הבא, אקח על עצמי תפקיד חדש שיניב מחדש ניצוץ בעיניי. ובאביב, בתל אביב, עוד אזכה להתהלך שוב כמו בבית, מצליח להתרגש גם ממראה נושן שידמה לרגע של הולדת.
אין טעם לחפש את היציאה מהמדבר ברחובות העיר והספר. המעיינות האמיתיים, השופעים והנצחיים, אינם מצויים מחוצה לנו. הם נעוצים בין כתלי הנפש, ממתינים להתפרץ. היציאה מהמדבר ארוכה וממושכת. יש שלקחה להם 40 שנים. אבל כאשר ההליכה כבר מעייפת והרגליים דואבות, אין זו העת להתייאש. זוהי ההזדמנות לייצר שינויים, להמציא נתיבים חדשים, להחיות בורות מים שיבשו, ולהגיע אל מי תהום עמוקים. את המדבר ניתן להפריח בעיקר באמצעות תושיה ויוזמה, והבנה שממדיו הנצחיים תחומים רק בנחישותנו. אין להתאהב בנוף המרהיב הנשקף מהר נבו. יש לפסוע לקראתו, ולכבוש כל נווה מדבר המציץ בשולי הדרך. כמו בטבע, גם ללב ארבע עונות.
גם ערב שישי היה יבש ומאכזב למדי. רשימות ארוכות של משימות וספרים הונחו לנגד עיניי, ונותרו יתומות. משהו באוויר עמד ולא הפיח זרמים חדשים של יצירה. השקט בחוץ כיבה גם אותי, מותיר אותי בוהה בעלטת מחשבות, מנותק ממרץ ומתשוקה. אפילו אל הקיר לא ביקשתי לדבר, והוספתי למשוך את הזמן עד שהעברתי גם את המחשב למצב כבוי. נרדמתי עם ספר פתוח, נטול רוח קרב.
ביום החם ביותר של העונה יצאנו בבוקר שבת אל המדבר. קיווינו למצוא בריכות חבויות בפינות נסתרות של נחל אוג, אך נתקלנו בעיקר בחצץ, נוקב ועקשני. הטריות היחידה שמצאנו בטבע התגלתה בעגבניה בוהקת שהבאנו איתנו מוואדי ג'וז. הטיול היה מוצלח, החמסין לא הכניע, אך התקווה לשכשך רגלינו - ולו במי אפסיים - נכזבה. המשכנו בתוואי הערוץ עד השיבה למכונית. בקושי נתקלנו בנפש חיה - אדם או בעל חיים. רק מערות חצובות בסלע העידו שפעם הייתה כאן אוטוסטרדה תרבותית. מנזרים שנחפרו בסלע שימשו מעון למתבודדים שביקשו למצוא במדבר תיבת תהודה הולמת למחשבותיהם. בחום הזה, גם המחשבות שלנו נמסו - הותכו לאגלי זיעה עם פוטנציאל מבוזבז, שנותר בשיממון.
סוף השבוע שלי, על תחנותיו המגוונות, היה צחיח במיוחד. היובש משל ברוח, ושגרת השמש הקהתה חושים. אבל בעודי מתהלך בין צוקי המדבר, בהגיענו לאחת הפסגות המרשימות השולטות על מדרגי המצוקים עד פאתי יריחו, נחה עליי מחשבה מנחמת. בחורף הבא, אני מאמין, יאגרו נקבי המדבר הזה מים ויצמיחו בריכות עמוקות. בקיץ הבא, אקח על עצמי תפקיד חדש שיניב מחדש ניצוץ בעיניי. ובאביב, בתל אביב, עוד אזכה להתהלך שוב כמו בבית, מצליח להתרגש גם ממראה נושן שידמה לרגע של הולדת.
אין טעם לחפש את היציאה מהמדבר ברחובות העיר והספר. המעיינות האמיתיים, השופעים והנצחיים, אינם מצויים מחוצה לנו. הם נעוצים בין כתלי הנפש, ממתינים להתפרץ. היציאה מהמדבר ארוכה וממושכת. יש שלקחה להם 40 שנים. אבל כאשר ההליכה כבר מעייפת והרגליים דואבות, אין זו העת להתייאש. זוהי ההזדמנות לייצר שינויים, להמציא נתיבים חדשים, להחיות בורות מים שיבשו, ולהגיע אל מי תהום עמוקים. את המדבר ניתן להפריח בעיקר באמצעות תושיה ויוזמה, והבנה שממדיו הנצחיים תחומים רק בנחישותנו. אין להתאהב בנוף המרהיב הנשקף מהר נבו. יש לפסוע לקראתו, ולכבוש כל נווה מדבר המציץ בשולי הדרך. כמו בטבע, גם ללב ארבע עונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה