"בדידות היא אי תלות, ואני ביקשתיה ורכשתיה לי בשנים ארוכות. היא הייתה קרה, אך עם זאת שלווה הייתה, שלווה להפליא וגדולה לאין שיעור, כחלל הקר השליו"
הרמן הסה
הנחתי על השולחן את הספר שאני קורא עכשיו, להראות לה. "לבד בברלין", משעשע לא? אני אומר. ואז הוא נכנס. סיים שיחה קצרה שנענתה בסירוב תקיף עם השולחן שלפנינו ועכשיו תורנו עומד להגיע. "אפשר להציע לכם להניח תפילין? נרות של שבת". אני יודע. יכולתי להסתפק בתשובה שלילית מאופקת ומנומסת. אבל תשובות כאלה עוד לא הולידו שום פוסט מעניין בבלוג. "לא", אני פותח אך לא סוגר, "ואם הייתי מאוד רוצה הייתי יכול להניח אותם לבד". התנהל דין ודברים קצר, ועוקצני. הוא האשים אותי שאינני מכבד הצעת יהודי אחר לסייע. אני האשמתי שהוא חושב שאני זקוק לסיוע. זה נגמר בברכת שבת שלום מנומסת, וחזרת כל אחד מאיתנו לשגרת חייו.
יש סצינת מפתח אחת בסרט האגדי "שכחו אותי בבית 1" שלעולם לא אשכח. מקולי קלקין מסתכל על עצמו במראה, ומנסה את האפטר-שייב של אבא שלו שנותר על המדף. הוא מסתכל לעצמו בעיניים ואומר במבט מבועת: גרמתי להורים שלי להיעלם. חולפות שניות בודדות, והוא חוזר שוב על המשפט, הפעם עם מבט של הפנמה ואושר גדול. "גרמתי להורים שלי להיעלם!", הוא מבין פתאום - ומתחיל להשתולל. אני מאוד מזדהה עם הסצינה הזו, בעיקר משום שאני מרגיש שחוויתי אחת דומה לה, ביום כיפור לפני שנתיים. בהיתי בקיר ומילמלתי שאני לבד בבית. עננת מרה שחורה הציפה את ראותיי. אחרי כמה שניות של הרהורים חזרתי שוב על אותה תובנה, ופתאום חוויתי את משב הרוח המשחרר הטמון בבדידות. היא מסירה אחריות ומספקת חופש של ממש. היא עצם מהות היותך "אדון לעצמך", פורשת בפניך זמנים ומרחבים נטולי גבולות. הבדידות יכולה להיות דוקרנית, אך גם מלטפת. זה בסופו של דבר רק עניין של השקפה, והמעבר ביניהן דורש לפעמים מספר שניות של ריכוז והרהור.
"איך הייתה השיחה שלך עם המפקד החדש?", שאלתי אותו לפני כמה ימים. "מצוינת", הוא פוסק בחיוך ועוצר לרגע. "בעצם", הוא ממשיך, "השיחות שלי תמיד מצויינות", הוא אומר בבטחון. "זה בגלל שאני מאוד שלם עם עצמי". אהבתי את האמירה הזו, הבנתי אותה. "לדעתי אמרת עכשיו את כל התורה על רגל אחת", ניתחתי - וחתמנו בהסכמה של הנהון. קראתי פעם שהשלמה עצמית של בן אדם עם עצמו יכולה להיבחן רק כשהוא לבד. מי שיכול לשהות במחיצת עצמו משך תקופה ממושכת, הרי שניחן באהבה מספקת של נפשו, הכרה במה שיש והסתפקות בכך. מהזווית הזו, הבדידות נצבעת בצבעים אחרים לגמרי. היא לא רק מבחן לגדולתו של אדם, היא הוכחה לתעצומות נפשו. העמידה בה מעידה על חוסן הרוח ועל יציבות ושלווה. רכיבים שכולנו נשמח להתברך בהם, בכל גיל.
שורת מחקרים הנוגעים לשירות לקוחות ואיכות שירות מנסים להוכיח בדיוק ההפך ממה שנטען כאן. במחקר אחד הוכח כי נוכחות חוקרים במפעל לייצור נורות חשמל הקפיץ את תפוקת העובדים בעשרות אחוזים. מחקר עדכני שנעשה בישראל הוכיח כי פיזור מראות בחלל פתוח של מוקד טלפוני גרם למוקדנים להישמע הרבה יותר אדיבים ומקצוענים. הם חשו כל העת שצופים בהם, הם יכול להסתכל בעצמם ולהבין כיצד הם נשמעים. הגם שאיני מפקפק בממצאים, אולי המסקנות צריכות להיות אחרות. נותני השירות לא חשו שצופים בהם, אלא קיבלו הזדמנות להסתכל אל עצמם, בעצמם. שיפור התפוקות שלהם נבע מהפעלת מנגנוני הביקורת העצמית, מהשאלות ששאלו את עצמם והתהיות שנבלמו מלעלות מעל פני השטח קודם לכן. הם נעשו איכותיים יותר דווקא משום שקיבלו זמן איכות עם האדם הכי קרוב אליהם פיזית, והכי רחוק מהם מבחינת צפייה, תקשורת והבנה.
חוץ מזה שמחקרים זה דבר שבא והולך - http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3513261,00.html
לא אדוני, אני לא רוצה שתניח עליי תפילין ותתן לי זוג נרות שבת בשקית. יש תהליכים, שלבים, תהיות ודילמות שאני רוצה לחוות לבד. לא רק שאין מקום עבורך שם, אני בהחלט רואה בכך טעם לפגם שבכלל הצעת. תהליכים עמוקים וכנים נעשים כשאנחנו עם עצמינו. כך תמיד היה וכך יהיה. ניסיון לכפות על זה משהו אחר יהיה תמיד רדוד ושטחי.
אני מחזיר את "לבד בברלין" לתיק. בסוף החודש, אגיע בעזרת השם לברלין. מה פתאום לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה