יש הרבה תאוריות לגבי מהות החיים וסיבת הקיום. לדעתי, יש רק סיבה אחת לכך שהלב שלנו פועם. הוא מכתיב לנו סדר כדי שנדע לזהות מתי הוא מחסיר פעימה. הוא מייצר לנו שגרה קצובה שתאפשר לנו להרגיש, כמעט באופן מיידי, מתי אנחנו ממריאים, נוטשים את הקרקע המוכרת ומרחפים למחוזות התלהבות מטלטלת. בשונה ממה שרוב המדענים מספרים לנו, אנחנו חיים דווקא שמשהו יוצא משליטה. דווקא שקצב הלב ומחזור הדם מקבלים תפנית, שמשהו בלתי צפוי רוחש, רועש ורוגש בנו. רק אז, הכל פתאום נראה משתלם והוגן. שווה היה לחכות בשביל זה.
מדהים לגלות מה יכול לגרום לנו להתרגש. לצד הסיבות הרגילות והנדושות, של פרפרי אהבה או עקצוצי דריכות, אפשר למצוא גם כמה הפתעות. מצאתי עצמי השבוע נרגש מתחילת כתיבת עבודה חדשה לאוניברסיטה. דרך אחת להתסכל על זה, רואה במשימה הזו מטלה כבדה ומיותרת, המחייבת אותנו לדוש בחומרים נושנים ולכפות על עצמינו סיכום אינטיליגנטי של כתבי אחרים. ואולם, אפשר גם אחרת. אם רק משנים את זווית ההתייחסות, אפשר לראות בעבודה אקדמית כהזמנות פז ליצור תוצר חדש, יש מאין, יצירה מקורית ומחדשת השוזרת רעיונות חדשים שלכם למול נושא מעניין ומפתיע. תהליך איסוף החומרים, עיבודם, הצלבתם, ולבסוף בניית מסד של רעיונות ומסקנות - יכול להידמות לתעלומה בלשית מסקרנת, המתעצבת במילותכם ומתחדדת בנקודת מבטכם. אף אחד לא אמר שעבודה היא מטלה סיכומית. להפך, עבודה אקדמית נכון לראות כיצירה מחקרית מדעית, שיש בה כדי לחדש ולהפתיע - ומעל הכל, ללמד אתכם דבר מה חדש שלא ידעתם. כשמסתכלים על זה כך, ההתרגשות היא רק עניין של זמן, והיא מכילה בתוכה גם הנאה של ממש מהתהליך, מההישגים ומהתוצאה.
אז למה בעצם אנחנו לא מתרגשים מכתיבת עבודות? ולמעשה, לא נלהבים מהרבה מהמשימות שאנחנו מבצעים? רגע לפני שאני מציע כאן הלקאה על חטא, אני בוחר להאשים דווקא אחרים. כתב האישום שלי מופנה כלפי ראשי המוסדות - באקדמיה, במערכת החינוך התיכונית, בצבא ואפילו במדינה. אנשים נטולי חזון ורגש לא יכולים לרגש אותנו. הם אינם מצליחים להלהיט בנו להבת התעלות כשעיניהם כבויות. על כן הם מדברים איתנו במושגים של חובות ומשימות, מטלות ואילוצים. אנחנו נדרשים להגיש, לשלם, להתחייב, לשרת, לציית. אלא שבמקום להפוך לרובוטים צייתניים, אנחנו הופכים ממורמרים ואדישים יותר. אנחנו ממלאים פקודות וצווים בלי להבין למה, ומבלי שיהיה אכפת לנו. אנחנו לא מזהים ולו שביב של התלהבות בסביבה הקרובה אלינו, ההופכת לנבובה ומשעממת יותר מדי יום ביומו. בהיעדר רעיונות ופוטנציאל להגשמה עצמית, אין אנו מבקשים לברוא עצמינו מחדש. מוטב לנו להעביר את היום כדי לפנות מקום לבא אחריו, שגם הוא יסתלק בתורו. וכך, נותרים אנו רדומים למול חלקיקי האנרגיה הפוטנציאלית הצפים במטען הסטטי סביבנו, ממתינים לשווא להידלק ולצמרר, ולהזכיר לנו את מהות החיים.
אל לנו להימנע מלקחת ללב. נהפוך הוא, בוא נקח הכל ללב. את המצב החברתי, את התסבוכת הפוליטית, את המשבר הכלכלי, את האדישות הציבורית, את חוסר הצדק המשווע, את שיאי הפשע ושפל החוצפה, את מרחבי הבורות ואת תעוזת השחיתות. את כל אלה ניקח נא ללב, ונקווה שיוביל הדבר להחסרת פעימה. כי כשהלב משנה את קצבו, העיניים נפקחות, המצב נשטף לחות והלחיים נאדמות. ברגעים אלה אנחנו הופכים מחודדים ומתוחים יותר - דרוכים למול המציאות, חשים אותה ומבקשים להיות חלק ממנה. ברגעים אלה אנחנו נזכרים שאנו חיים, ושגם אם לא ממש ברור למה, כדאי ונכון שנממש את זכותנו לגלות. זו זכותנו המלאה להתרגש, ואולי גם חובתנו. ומי שטרם גילה והבין זאת, הלך לעולמו עוד בטרם נולד באמת.
מדהים לגלות מה יכול לגרום לנו להתרגש. לצד הסיבות הרגילות והנדושות, של פרפרי אהבה או עקצוצי דריכות, אפשר למצוא גם כמה הפתעות. מצאתי עצמי השבוע נרגש מתחילת כתיבת עבודה חדשה לאוניברסיטה. דרך אחת להתסכל על זה, רואה במשימה הזו מטלה כבדה ומיותרת, המחייבת אותנו לדוש בחומרים נושנים ולכפות על עצמינו סיכום אינטיליגנטי של כתבי אחרים. ואולם, אפשר גם אחרת. אם רק משנים את זווית ההתייחסות, אפשר לראות בעבודה אקדמית כהזמנות פז ליצור תוצר חדש, יש מאין, יצירה מקורית ומחדשת השוזרת רעיונות חדשים שלכם למול נושא מעניין ומפתיע. תהליך איסוף החומרים, עיבודם, הצלבתם, ולבסוף בניית מסד של רעיונות ומסקנות - יכול להידמות לתעלומה בלשית מסקרנת, המתעצבת במילותכם ומתחדדת בנקודת מבטכם. אף אחד לא אמר שעבודה היא מטלה סיכומית. להפך, עבודה אקדמית נכון לראות כיצירה מחקרית מדעית, שיש בה כדי לחדש ולהפתיע - ומעל הכל, ללמד אתכם דבר מה חדש שלא ידעתם. כשמסתכלים על זה כך, ההתרגשות היא רק עניין של זמן, והיא מכילה בתוכה גם הנאה של ממש מהתהליך, מההישגים ומהתוצאה.
אז למה בעצם אנחנו לא מתרגשים מכתיבת עבודות? ולמעשה, לא נלהבים מהרבה מהמשימות שאנחנו מבצעים? רגע לפני שאני מציע כאן הלקאה על חטא, אני בוחר להאשים דווקא אחרים. כתב האישום שלי מופנה כלפי ראשי המוסדות - באקדמיה, במערכת החינוך התיכונית, בצבא ואפילו במדינה. אנשים נטולי חזון ורגש לא יכולים לרגש אותנו. הם אינם מצליחים להלהיט בנו להבת התעלות כשעיניהם כבויות. על כן הם מדברים איתנו במושגים של חובות ומשימות, מטלות ואילוצים. אנחנו נדרשים להגיש, לשלם, להתחייב, לשרת, לציית. אלא שבמקום להפוך לרובוטים צייתניים, אנחנו הופכים ממורמרים ואדישים יותר. אנחנו ממלאים פקודות וצווים בלי להבין למה, ומבלי שיהיה אכפת לנו. אנחנו לא מזהים ולו שביב של התלהבות בסביבה הקרובה אלינו, ההופכת לנבובה ומשעממת יותר מדי יום ביומו. בהיעדר רעיונות ופוטנציאל להגשמה עצמית, אין אנו מבקשים לברוא עצמינו מחדש. מוטב לנו להעביר את היום כדי לפנות מקום לבא אחריו, שגם הוא יסתלק בתורו. וכך, נותרים אנו רדומים למול חלקיקי האנרגיה הפוטנציאלית הצפים במטען הסטטי סביבנו, ממתינים לשווא להידלק ולצמרר, ולהזכיר לנו את מהות החיים.
אל לנו להימנע מלקחת ללב. נהפוך הוא, בוא נקח הכל ללב. את המצב החברתי, את התסבוכת הפוליטית, את המשבר הכלכלי, את האדישות הציבורית, את חוסר הצדק המשווע, את שיאי הפשע ושפל החוצפה, את מרחבי הבורות ואת תעוזת השחיתות. את כל אלה ניקח נא ללב, ונקווה שיוביל הדבר להחסרת פעימה. כי כשהלב משנה את קצבו, העיניים נפקחות, המצב נשטף לחות והלחיים נאדמות. ברגעים אלה אנחנו הופכים מחודדים ומתוחים יותר - דרוכים למול המציאות, חשים אותה ומבקשים להיות חלק ממנה. ברגעים אלה אנחנו נזכרים שאנו חיים, ושגם אם לא ממש ברור למה, כדאי ונכון שנממש את זכותנו לגלות. זו זכותנו המלאה להתרגש, ואולי גם חובתנו. ומי שטרם גילה והבין זאת, הלך לעולמו עוד בטרם נולד באמת.
http://reshit.hartman.org.il/uploads/Articles/10_Reshit2-30082010_1001_10.pdf
השבמחק