יש בעולם

ניצב אדם דומם בחדרו האפל. פותח חרש חלונו ומביט השמיימה.
ההגיעה עת רחמים? וכי איך ידע? 
האם ימתין ללחישת הממטרים שבחוץ? לזליגתם אל ליבו?
ואם לא הגיעה העת, עוד חבויה היא בין השמשות, מי יכבה גחלי נפשו המעושנים?
מי ייצוק עליהם צונני תקווה ומחילה?
מי יתבע נקמת בגידת הכוכבים, חלומות שנשתברו לרסיסי שווא, מילות רז שאינן נשמעות. 
מהלכים גלמודים על אדמה כוזבת, אין להם דבר. 
כיסיהם מלאי כזבי הבטחות נעורים, ויגעים הם. 
נדחים כתפילות פורחות, תרים אחר קן שנשכח, מחפשים מקלט לראשם השחוח.
אמרו יש בעולם. אז אמרו.

ואת, בעצמך כבר חושדת שאין. ואולי כבר יודעת. 
ואין בליבך הדואג כדי להודות.
אך כנפייך המרוטות מתוודות בעצב שתיקתן.
מגרשות אותי מחיקך, שולחות אותי לנדודיי, 
אל סוד יסוריי.