ובכל פעם שהתנגן שיר מוכר ברדיו, הוא הקשיב ושתק. ואחרי כמה שניות החל לזמזם. בזמן שאחרים הצטרפו במילים, או בחרו ללוות את הלחן הקליט, ביקש להיות אחר. הוא שר את הקול השני שלא הוקלט, את צלילי הבאס השקטים שבקושי נשמעו, את המנגינה המתחרה שהדהדה ברקע, כמו טיוטת ציור שנמחקה תחת שכבה חדשה, לעיתים נחשפים רמזיה החבויים. לפעמים הצטרף לשניות אחדות אל הנעימה המוכרת, מרים ראשו מעל פני המים אל האוויר הגלוי, ומיד שב אל מעמקי מצולות הצלילים האסורים, שחמקו מאזני ההמונים.
לעיתים שאל עצמו מדוע נהג כך. מדוע לא הרשה לעצמו לזמזם עם כולם. מדוע חשוב היה כל כך להימלט מן התווים המוכרים והנהוגים, לסטות מסולם הצלילים ולפלס לעצמו נתיבי לחן חלופיים, ליצור הרמוניה משלימה, מתחרה, נבדלת. האם זו כמוסת ליבו השוחרת התבדלות שפרטה בו? מיאוסו הגובר בצלילי ההמון? כמיהתו להלחנת ציורים חדשים? יצר הרפתקנות הגילוי והחשיפה? ואולי כולם יחד שחברו במזיד מאחורי גבו וזממו לשלול ממנו זכותו לחבור אל ההמון בקולו?
רק בלילה, כששר בשקט חרישי לעצמו, מצא את התשובה. מתוך שאיפות גנוזות היה שר תווים נסתרים. כדי להוכיח לעצמו כי אפשרי הדבר, לנגן אמון בראותיו. מתוך חלומו שיום אחד ייתקלו אזניו בלחן כזה, שיהיה אחר ומותאם במיוחד. שישלים מנגינות נשכחות בליבו, יעורר תווים רדומים מאילמותם. יציף בהם קולות שלא נשתמרו. והוא, ילך אחרי זו הנגינה כמכושף. סהרורי, נרגש, נאמן. בהאזנה עמוקה ועיניים סגורות יגיע. יזמזם מילים כנות ואמיצות בלחן חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה