"...religious dogmatists' problem is exactly the same as the story's unbeliever: blind certainty, a close-mindedness that amounts to an imprisonment so total that the prisoner doesn't even know he's locked up...", David Foster Wallace
האמת היא שהוא בכלל לא היה בטוח שהוא כזה. כשהצליח לנתק את הכבלים היה זה במקרה. טעות מהסוג שאחר כך בונים עליה מיתוסים ואגדות. תוצאה אקראית שבני האדם נוטים לטשטש בסיבתיות מלאכותית כדי להציף ריקנות חייהם במהות הגיונית. אבל הוא בכלל לא התכוון. האזיקים נשברו במקרה, והוא התפתה לפרק את היתר מתוך סקרנות בלתי מוכרת שהתעוררה בו. תוך כמה דקות הוא כבר היה בחוץ.
רק כשפגשה בו השמש הוא הבין את העניין. שהכל עד עכשיו היו צללים על הקיר, שהחלומות שלו היו מבויימים על ידי אחר. הוא לא ידע עד אז שהיה עליו להיות מאוכזב, או כועס. רק אז למד שבעצם היה עליו להתגעגע לנופים שלא ידע על קיומם. מצחיק שכך התבהר במקרה. שרק בבהירות הזו למד מה זה חושך.
אבל בניגוד למה שנהוג לספר, השיעור האמיתי הגיע רק אחר כך. העצים קראו לו, ההרים זעקו את שמו, גלי הים התפללו לבואו. אך הוא לא שמע קולם. אזניו פגשו קריאות אחרות. הוא שב פנימה אל אחיו והם הטיחו בו עלבונות וקללות, השפלות ואיומים. כשהתקרב לשחרר אותם הם נשבעו להמיתו. העלילו עליו עלילות והתבדחו על חשבונו. הם בזו לו ולדבריו והצמידו לו כינויים מזלזלים. והוא לא זז מקרבתם. לא שב אל השמש.
ורק שם, בשפל עלבונו המאוס, בחרטתו המייסרת על שיצא אל השמש, בדבקותו העלובה בחברת ההמונים, הבין לראשונה, כמה כבול הוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה