בפינת הרחוב שני גברים מצאו פתרון למצוקת החנייה העירונית. חנו את רכבם הנוצץ על המדרכה. שניהם אוחזים בקבוקי שתייה כשאני חולף שם. באותו רגע אחד מהם משליך את הפקק לעבר הרצפה וממשיך בשיחה. אני עוצר ומסתכל עליו. הוא מנסה להבין מה אני רוצה. שניות של דו קרב מתוח ומיוזע בשערי התחנה המרכזית. אני יורה ראשון: מי ירים את זה? הוא מבולבל ומופתע. מי ירים את זה? (הוא תוהה מי אני בכלל) מי ירים את זה? (הוא מתלבט אם להרביץ לי, ככה באמצע היום). שניות של דממה ואז הוא משיב בהחלטיות: אתה!
והוא צדק. השבוע קיימתי ביקור מפוקפק במשרד הרישוי, כדי להסדיר ענייני רשיונות. אחד הטפסים שהיו ברשותי היה לוקה בחסר, ואף מילת תחנונים אל מלך מלכי התעבורה לא סייעה להפיג חששותיו. מניין לי שאתה הוא מי שאתה טוען שאתה. לא יעזור אם יתקשר אליי המפקד, או יפקסס אישור רשמי, או גם אם יגיע לכאן הקדוש ברוך-הוא בעצמו. שכן גם אליו ניתן להתחזות, ואנו הרי עדים לכך מדי יום ביומו. דווקא שם, במשרד המיושן הזה, היכתה בי התובנה המאכזבת: אנו, שומרי החוק והצדק, דווקא אנו נדרשים לשלם. בעוון חטאי הרמאים, מפרי הכללים, הזייפנים והשקרנים. את עונשי כל אלה מטילים דווקא על כתפי החפים מפשע, הנדרשים להוכיח את זהותם פער אחר פעם ולהרגיע כל חשד סביר המתעורר בשל תעלולי ומזימות האחרים. אנחנו צריכים להיות ישרים יותר, ולהפגין את האמת בצורה בהירה יותר מכפי שהיא מצויה במציאות, רק כדי להתגבר על כל התכסיסים שכבר הופעלו על ידי אחרים. כך עובדת שרשרת המזון החברתית - הם מרמים ואנו משלמים, הם זוממים ואנחנו נדרשים לספק יותר הוכחות כי אין חלקינו בהם.
כי כך עובד העולם - אלה שאכפת להם צריכים להתאמץ יותר. כך במשרד הרישוי, ואף באמצע הרחוב כשפקק מושלך אל הרצפה. ומביא אותי הדבר להרהור במושג הסולידריות שאנו מרבים להשתמש בו, אך תמיד בהקשר יחיד: חובת העשירים לרחם על העניים, מחויבות החזק כלפי החלש, ועניינו בלהבטיח כי איש לא יישאר רעב וקפוא בסעודת חיינו. אך האם יש בכך די כדי לבאר את המושג? או שמא נכון לדון גם בצדדים האחרים של הסולידריות? של מחוייבות החזקים זה כלפי זה? ואף בחובות שיש להטיל על העניים והחלשים כלפי הקולקטיב, כדי להבטיח כי לא יבססו מעמדם כטפיל נצלני שלעולם לא יוכל להירתם להרים עצמו מתחתית הסולם?
ההמונים יוסיפו להרים עד שישמיעו את קולם. עד שיפיגו חששם מלהפגע ויעירו בקול רם וברור למפירי החוק, לרמאים ולמשליכי האשפה. הרוב השפוי הוא מיעוט נרדף באילמותו. רק כאשר ירהיב עוז יוכל לממש תפקידו ההיסטורי - לחנך, להכתיב ולעצב את פנינו. את היפוך היוצרות הזה צריך לאזן מחדש, עם קורטוב אומץ והרבה נחישות. החלופה היא כמובן להמשיך לשלם את המחיר. עד יתמלאו רחובותנו פקקים, משרדינו חשדות, ועורקינו עצבים וחשש. זוהי חלופה שלא נוכל לעמוד בה לאורך זמן. היא תוריד אותנו מטה. ואנחנו בכלל שואפים להרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה