יום ראשון, 18 במאי 2014

שני לקחים של בית חולים

פקידה מבוגרת יושבת מאחורי חלון זכוכית דק, ומולה איש מבוגר. הוא ממתין הרבה זמן והיא בטלפון. הוא סבלני והיא כועסת. שוב התוכנה לא עובדת. שלוש פעמים מאז הבוקר קרסה ואף אחד לא עוזר. הבטיחו שיעבוד אבל אין על מי לסמוך. הפקידה השנייה מסכימה איתה, מחממת אותה. והיא תסגור חשבון עכשיו עם כונני המחשוב החצופים האלה. האדון ימתין בבקשה כי היא בטלפון. וממילא עם כל הכבוד הוא מגיע רק לשעה והיא הרי תהיה כאן בדלפק עד הצהרים. יש לה זמן. והאחרים מוזמנים בינתיים להתאזר בסבלנות.

ברגעים כאלה אני חושב על כסף. לא במובן החומרני, בהקשר החברתי. הרי מה בעצם הבעיה כאן? היעדר שותפות אינטרסים. הקשיש בסך הכל זקוק לרופא. או חושב שהוא זקוק לאחד. הפקידה לא אוהבת את מקום העבודה שלה ובעיקר מעוניינת שהזמן יעבור. וטכנאי המחשבים, הרי יש לחברה חוזה לעשר שנים. אף אחד לא יפוטר בקרוב. אפשר להגיע מאוחר יותר ולבדוק מה השתבש. ירסטו את המחשב וזה יעבור.

כדי שהמנגנון הזה יצליח לעבוד, השלישייה הזו חייבת לדבר באותה שפה ולהתכוונן למול אותם אינטרסים. את המכניזם הזה צריך לשמן בתמריצים ואילוצים שיאפשרו לה לפעול כמקשה אחת אחידת תכלית. כדי שהקשיש לא ימתין. כדי שלפקידה לא ישעמם ותוכל להגשים עצמה בהתייעלות. והטכנאי, אולי אפילו ממנו יצא משהו בסוף.

איך הכסף יוכל לעזור לכל זה? זה לא יהיה פשוט. אבל מנגנון שכר מתוחכם יותר, השקעה נבונה בהכשרות ובשיפור תנאים, מכרזים מדוייקים ותגמולים הולמים, יכולים לייעל את השיטה. זה יכול לעשות את הכל רגוע יותר. לא חף מתקלות, אבל יותר חכם. וכך הכסף הידוע בעיקר לשמצה יוכל הפעם לסייע בהסדרה ובתיקון. מה שעובד בהיי טק יכול לעבוד גם באיכילוב. וזהו לקח חשוב.

והלקח השני? הצעת חוק. אישי ציבור לא יורשו מעתה לפנות לרפואה פרטית. יחוייבו מתוקף תפקידם לפקוד בגפם את מסדרונות המרפאות הציבוריות. זה לא הכי הוגן, אבל זו הקרבה צנועה בשביל הכלל. זה חיוני כדי שמי שיש בכוחו לתקן יחווה בעצמו את העוול. וזה אפילו ישרת גם אתכם באופן אישי. התייעלות תקצץ באופן ניכר בזמן ההמתנה לרופא. ביחס ישיר, גם הפוסטים כאן יקוצרו. כולם ירוויחו זמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה