שלח מכתבך

כל אחד צריך לשלוח לעצמו מכתב, ולרשום בו בקשות ותלונות, ולתעד בו רגעים שחלפו מבלי משים ומילים שתוכננו להיאמר, ולנצח יוותרו כוונות.

בנוסח פשוט וישיר, וללא הקדמות ארוכות מדי. בסגנון אישי הראוי למכתב ששולח אדם לעצמו, ובעצמו מקבל ומשלים עם שנשלח.

במילים בהירות, מעוררות רצון. בחריזה קלה בין רצוי למצוי, שאיננה חורזת ואינה קלה. בכל נושא ובלבד שיישא עניין ומהות ופתח.

ובתעתוע גורל יגיע המכתב למקומו בין אם תדוייק כתובת הנמען ובין אם יוחזר לשולח. כראוי במקרים בהם המען אינו ברור, הכתובת הנכונה חסרה, המיקוד עמום ומספר הבית משתנה, מתחלף, מתעדכן.

גם חתימה אינה נדרשת, שכן נוטה היא לחתום את מה שנמשך, ולסיים במילות ברכה את שמוסיף להתגלגל ולנשום באוויר הנושב שמחוץ למעטפה. מותר להותיר את המברק פתוח. עם שאלות, בלי העתקים, בלי נקודות

כל אחד צריך לשלוח לעצמו מכתב. להעניק דבר מה לצפות לו.

לא שאלה למה

בשמלה ושתי צמות, ילדה קטנה ותמה עמדה, קיפצה, ולא שאלה למה.

וכשקראו לה: עשי כיף, השיבה: אולי אסור. כאילו הייתה ההנאה מותנית ברישיון ובליווי מבוגר. כאילו כרוכה הייתה ההנאה בסמכות מוקפדת, הוכפפה השובבות לאחריות. וכך בעוד נותרה ההרפתקאה מותרת וממתינה, קוראת בשמה ברוך מפתה, הפכה הילדה אסורה, במגדל גבוה ומוגן. רק צמתה משתלשלת, פורצת ביצורים, משלחת זיק נעורים בעד אשנבי חומה כפויה.

יום אחד ארז הדימיון חפציו ונמלט מן המבצר. נכנע תחת הצפיפות החונקת במשולש הגבולות של החוק, המגבלה והפחד. מאס בזהירות המופרזת. נטש אולם השלשלאות ויצא למצוא ילדים אחרים. הרי אין הדימיון חפץ בחיים גשמיים. אל ארץ אגדות הוא כמה, אל עיניים נוצצות של סקרנים נועזים. אל מגע שמעבר למסך.

והיא שמחה וצוחקת, אך אינה שואלת למה. רק מתי. ותובעת שיהיה זה עכשיו. בלי שאלות.

רק בספרי פיזיקה

"אתם מבינים", הוא מסביר בטון רציני שלא נחלש נוכח החיוך הרחב שלו, " אין דבר כזה תנועה קבועה. זו אשליה, פיקציה. דבר שמתקיים הלכה למעשה רק בספרי הפיזיקה, או אולי לכל היותר במוחו הקודח של ניוטון".

אנחנו מהנהנים והוא מזהה אישור להמשיך. "אתם בטח נזכרים שלימדו אתכם פעם, שגוף שנע בתוך וואקום ממשיך לנוע תמידית. אבל זה סתם משהו שמוכרים לילדים. אין דבר כזה וואקום, והכל תמיד בתנועה, ותמידית בחיכוך"

תמיד? אנחנו מנסים לתרום.

"תמיד, כי תמיד יהיו גופים שיפעילו כובד משיכה ויחייבו התאמות מסלול. לכן המציאו למשל את המנועים הרקטיים"

ואני נזכר איך למדתי על תאוריית הוואקום ואיך הבנתי שהיא שקרית. ומתי בפעם הראשונה הרגשתי בחיכוך והפנמתי שקיים תמיד. או ראיתי כיצד כוח כבידה ומשיכה מוציא עצמים ממסלולם, ולפעמים אפשר לתקן. ואיך התנועה המתמשכת היא יעד חשוב אך גם שאפתני, וכמה מסובך לוודא שעצמים לא יתעופפו ויתפזרו מעבר לנתיבים הרצויים. וכמה רחוק התכנון מהמציאות, וכמה מלא ועשיר הוואקום, בתאוריות מעשיות ומעשים תיאורטיים.

וחושב לעצמי, מעניין איך היה מגיב הדובר מולי, אם היה יודע שלמדתי את כל אלה למרות שלא למדתי פיזיקה מימיי. שיש בעקרונות האלה אמת, שמקורה בחיים.

שערים

עמוק, עמוק מאוד, בחללים החשוכים והנסתרים ביותר שאיש אינו יודע על קיומם,
אתה יודע, יודע מאוד, כפי שאינך יודע עוד דבר נוסף בחייך,
אתה מבין, מבין לחלוטין, ואין דבר שמבין אתה יותר,
שאלה הם אינם חייך. שבמקביל, חי אתה חיים אחרים, מתאימים יותר.

ונדרש כאן הסבר, פירוש מניח את הדעת. אך עת לכל דבר, וזוהי אינה העת להסברים.
ואולי להפך, זוהי העת לדברים הלא מוסברים, ללא פרשנויות. זמן לקבל את שאינו מתקבל. 

ואל האמת הזו אתה נחשף כשמבטך צולח בחטף את השערים, המתבקעים לרסיסי זמן חולף ומאפשרים לך להציץ בהחבא במה שאין לראותו גם באור היום.

עם האמת הזו אתה נפגש בהסתר, כזוג אהבים נבזי המסתיר תשוקתו, בחדרים קטנים ששכרת בלב בתעריף שעתי, ללא בושה ופשר.

דרך אקורד בשיר, או משפט בספר, או מבט חולף, או חלום, או מחשבה אורחת, או גוון בשמיים, או תמונה, או ציור, או ניחוח. דרכם אתה זוכה במעבר קצוב בשער, ומבין.

עמוק, עמוק מאוד, בחללים מחוללים, אתה מבין שאלה הם אינם חייך. שבמקביל, יש אחרים
ראויים יותר, מתאימים יותר, מייצגים יותר, נעימים, טובים, ממלאים, מספקים.
ואתה מביט בהם דרך השער הנעול בשקיקה קנאית, בתוגה.
מביט ושותק. כמו נר דועך,
שההצצה החטופה לא תחזיר בו את האור שאבד,
שזעקתו אינה נשמעת
אולי גם אינה קיימת
רק חולפת, אוזלת
דרך שערים ארעיים
ורגעי חסד נשגבים של השלמה.