ספוג

בבוקר, היה מצבו של הספוג מעורפל למדי. אף כי היה סחוט, מעייפות ומנוזלים, חש כיצד כל הטיפות האכזריות נספגו בבשרו הגס, בעורו המחוספס, מחלחלים בו מחשבות רעות ונדודי שינה. מבחוץ, היה נראה מלא וגדוש, אך מקרוב התבלטו החורים הקטנים שגילו עד כמה ריקני היה בתוכו.

הקפדתו על הניקיון לא עניינה איש. גם לא יעילותו המוכחת. מדי ערב היה מהרהר ביום המחר, תוהה האם סוף סוף ימצא דלי לנוח בו.

עד אז, המשיך לאגור ולספוח. התמלאו סדקיו נוזלים רעילים שהקשיחו את קליפתו. לפעמים בחלומות דמיין כיצד הוא סופג לעצמו את כל העולם כולו. ובבוקר, כשהתעורר מהזיותיו, התפכח הספוג. נזכר שהוא בעצם סמרטוט.

היו כנים וחבקו

מחקרים מדעיים מדוייקים שמעולם לא פורסמו, מצביעים על שעורי תמותה גבוהים בקרב בני אדם תמימים, שלא הופגנה כלפיהם כנות מספקת. בתוכם, גם צעירים, שהולכו שולל, שהוסתרה מעיניהם התמונה בכללותה, שהונחו להאמין באשלייה, שנתבדו ונמלאו תדהמה ואכזבה מאוחר מדי. רבים מהם לא התאוששו ושילמו מחיר יקר. הבודדים ששרדו סבלו מצלקות עמוקות, ממאנות מרפא. כך עולה משורת מחקרים חדשים, עדכניים, שהצליחו להוכיח לראשונה מדעית את חשיבותה של הכנות, את נפלאות האמת ואת הסכנות הטמונות בדרכי רמייה פתלתלות, גם אם לא נעשו במזיד, גם אם מתוך רגע קטן של אנוכיות טבעית שגברה על קריאתו הנואשת של המצפון לפתוח את הלב.

ומחקרים מלומדים נוספים שטרם נחשפו, מצביעים על אחוזי תמותה גבוהים בקרב ילדים, מכל הגילאים, שלא זכו לקבל די חיבוקים. המדענים גילו, ממש במקרה בשוליו של מחקר שעסק באריכות ימים ובשיעור חיוכים, כי החיבוק מזרים לעורקי הדם תרכובות כימיות מסויימות החיוניות לשרידות הגוף. הופתעו לקבוע במסקנותיהם כי בצד שלל המולקולות הכימיות הקיימות בטבע, בין כל תוספי המזון והמינראלים החיוניים, דווקא מינון נמוך של "סמי חיבוק" הם סוד החיים. קבעו - ופרסמו. ומרבית הקוראים שכבר סקרו כל כך הרבה מחקרים נטו להתעלם.

ואולי, לא היו הדברים מעולם. לא נערך מחקר ולא פורסם. לא נמצאו ההוכחות ולא הוצגו הנתונים. אולי כל זה אלא רק תחושת בטן, שאין ולא תהיינה לה הוכחות מדעיות. עד שיתברר העניין, מוטב לא לקחת סיכונים. החיים קצרים, וגזילתם יקרה ומייסרת. עד שיוכח אחרת, היו כנים וחבקו. זה מה שממליץ הרופא הכללי, שבחן את הלב, הראש והבטן. המליץ, ונעלם. הותיר לכם לעשות מה שאתם מבינים מזה.

חוזר חלילה

השבוי שראה את אור השמש, ומשיב פניו חזרה אל אפלת המנהרה. הנווד שנשם שכרון נופים ושם פעמיו הבייתה. לוחם שבע קרבות העוטה מדיו פעם נוספת. הרפתקן שכבר נפצע בפיתולי מסעותיו. מטפס ההרים שהחליק ושרד. אביר שביקש לפגוש בטחנה נוספת. רוכב שכמעט ונשמט אל מותו. ואתה, שנפגעת עד עמקי הסדקים שהיו פעם נשמתך, ועודך מנסה, וכמעט מאמין, והשכמת גם הבוקר לראות אם אולי.

למה הם חוזרים, הוא שואל בדאגה מהצד. מדוע אינם לומדים, מוותרים. שבים עייפים וחלשים אל התופת, נוטלים סיכון בלתי מחושב, מסתערים אל עוד תחנה שעשויה להיות מאספת. בעיניים פקוחות חוזרים, גם אם לחות. בפה נחוש, שאמנם מאס בפסוקי תפילה. בידיים קפוצות. ריקות עד להכעיס.

בפעם הבאה, יהיה עליי לתת להם חלופה אחרת, טובה יותר, פסק לעצמו ושב למלאכתו אשר עשה. והם, לא שמעו. טרודים היו מדי, בשיבתם הפחדנית.

סיכום שנה

כמו אחד, ששומע את כיוון הכלים של נגנים אחרים וחושב שהתחיל. ובעצם, עדיין מחכה שהקונצרט יתחיל.
או ההיא, שראתה את התמונה והתרגשה, ולא הבינה שתמונה ישנה, דהויה כמו התקוות שלה.
והם, שהגיעו יחד ועזבו לבד. ואחרים, לבד ולא הגיעו.
הוא, שחשב איך ולמה ומה, וכשהשלים את התכנון נגמר הזמן.
כמו הזמן, שהמתין לו לשווא, ולא שב.
כמו זה שהתחרה מול עצמו והפסיד. אפילו זה שפחד לנסות השיגו בסיבוב האחרון.
כמו ההיא שקפצה מהצוק כדי לגלות שום דבר.
והוא שנותר על ההר המושלג ונקבר תחת מפולת האשמה.
כמו הסוגייה העקרונית שהתבררה כבדיחה, והבדיחה שהזליגה דמעות, והדמעות שמיאנו לצאת. גם להן יש כבוד עצמי, לא ממהרות להיראות על לחיים אדישות.
כמו החורף שהגיע מאוחר מדי נטול שמחת אביב. התגעגע לילדים שריקדו יחפים בשמחת ממטריו. התבגרו מוקדם השנה, הותירו אותו סתווי וגלמוד.
כמוך וכמוני. כמוני וכמוך. והשתיקה שאינה רומזת דבר, קשורה בקצותיה לעצמה.
כך גם סיכום השנה שלי. ישנוני, אכזרי, נרגני. נבוך לסכם את הבזבוז. נאלם בחלל הפתוח, גם זעקותיו מיותרות.