משהו יפה באמת

פעם, בקורס עיתונאות, אני זוכר שהמרצה שאל שאלה. "למה צריך לשלוח צלם לכל מסיבת עיתונאים שמקיים ראש הממשלה. הרי המערכות עמוסות בתמונותיו, והכתבים מצטטים דבריו במדוייק. מדוע להטריח צלם בכל פעם מחדש?". שקט נפל על הכיתה, מפנה מקום למחשבות שלא הבשילו למילים. "אני אגיד לכם למה", המרצה פיזר בעצמו את המסתורין. "הצלמים נשלחים בשביל הסיכוי הקלוש, נמוך ככל שיהיה, שראש הממשלה יעשה תנועה נדירה, יפנה מבט חריג, או ייצור איזו הזדמנות צילום שלא תחזור על עצמה. רק בשביל הסיכוי הקלוש והנדיר זה כדאי ומשתלם. זו האמת".

ואני מקווה שפעם, מרצה בקורס אחר, ישאל את הכיתה למה בכלל אנשים קמים בבוקר. כי הרי הבית אותו הבית והעבודה קבועה ויציבה להחריד. מזג האוויר מתחלף בסדר נתון ואפילו המוזיקה משתכפלת לאיטה. אז מדוע בכלל לטרוח? והפעם, את השתיקה הרועמת הזו יקטע ילד קטן בסוף החדר שיעמוד ויענה בבטחון. בשביל הסיכוי הקטן שבקטנים, האפשרות הקלושה, שנתקל במקרה במשהו יפה באמת. נוף שהצטייר לרגע בצבעים אמיצים לנגד עינינו. ידיים מושטות בחדוות תום. חיוך, כל כך יפה ופשוט, שנברא בשבילנו ומקים בנו ניצוץ של סיכוי. בשביל הסיכוי הקלוש הזה.

קסמי העכשיו

"ננסה לשער בעיני רוחנו תקופה רחוקה מאוד, שבה האנושות - אם תשרוד - תדע כבר הכל. ייגמרו כל השאלות כי לא תהיינה להן סיבות. שום סודות, הנחות, ספקות בכל הנוגע לפרטים הקטנים ביותר. הכל, יחד עם היקום, ממופה, בדוק, מדוד, מחושב ומושלך לתוך איזה מחשב גלקטי.. העבר סרוק מכל צד, ההווה כולו על כף יד. והעתיד? האם בתנאים כאלה אפשרי עתיד? ידיעת הכל נדמית לי כאסון שאין דומה לו, שיתוק של הדמיון, אלם מוחלט. על מה ידברו אם כולם יודעים הכל בוודאות?"
ויסלבה שימברוסקה, "בשבח השאלות"

הנכדה שלה יושבת מולה מחייכת מאוד. עוד מעט תגש ותעניק לה חיבוק גדול. הן מתראות הרבה ומשוחחות בטלפון. את החג הקרוב יציינו יחד בבית מלון. ככה זה במשפחות קטנות, חיים את הרגע. מתמקדים בהווה ופחות בעבר. גם העתיד לא על השולחן ברוב המקרים. הרי גם לסבתא הזו הייתה פעם סבתא. גם היא הייתה ילדה. מה היו אומרים על מה שהפכנו להיות? על מה ששכחנו? האם הם היו מרוצים? אם זה לא משנה בכלל, מה כן משנה?

באביב 2009 הגיעו מדענים בריטים לאתר מסתורי ומפורסם בשטח הממלכה. קבוצת אבנים אדירות מסודרות במעגל ואיש אינו יודע למה (אך לכל מדען דעה משלו). הם הכניסו חיישנים מתוחכמים אל הקרקע ושלחו אותות אלקטרומגנטיים. הם ביצעו הדמיות מחשב וניתוח ארכיטקטוני. הממצאים מופיעים בסרט חדש וייחשפו בחודש הבא. בקרוב גם יתחילו לחפור שם. יחשפו את האמת. האתר עשוי להיסגר בפני המבקרים לתקופה ממושכת. ומעל כל הפרוייקט הזה מרחפת תהייה מתבקשת: לשם מה? מדוע נדרשת הוצאת המתים משלוות קבורתם? איזו תכלית משרתת הסקרנות הפולשנית הזו המבקשת להשביע את יצר הידע שלנו? שהפכה גם את העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות לאתר ארכיאולוגי.. אם יש כאן הנחת יסוד חבויה המחייבת אותנו לדעת כל דבר, אולי מוטב לחפור גם לעומקה. תיחשף גם היא לעיני הציבור ותתן הדין במבחן הביקורת הפומבי.

אף אחד אינו רוצה לחיות רק "עכשיו". וודאי לא המלומדים. זה מצייר אותם כרדודים ושטחיים. לכן הם מנסים לגייס את העבר כדי לחפות על מבוכתם באשר לעתיד. אבל האמת העצובה, הכואבת, הנוקבת, היא שזה לא משנה. אלו הם החיים, זמן קצר בהם ורבות החוויות מלהכיל. האם נכון לנצלו כדי להיסגר ולהיחפר?

נועה לא הכירה את אמא של סבתא. וזה עצוב לנו, וחבל. אבל זה בסדר, באמת שזה בסדר. כי עכשיו היא צוחקת ומשחקת. וזה יציב כמו סלעים אנגליים או אבן ירושלמית. וזוהי נחמת נבונים המשכילים להסתפק בקסמי העכשיו.

המשחק

- "אנחנו מחפשים משחק לילדים שלנו"

- "משהו ספציפי? משהו שהם אוהבים במיוחד?"

- "לא, לא במיוחד. משהו שיעסיק אותם וילהיב אותם. משהו שתופס את כולם".

- "האמת שיש לי בדיוק משהו בשבילם. כ-ולם לוקחים את זה. מעטים לא מרוצים ומחזירים. זה להיט ענק כבר שנים".

- "לאיזה גילאים זה מתאים?"

- "לכל הגילאים! באמת! תשע עד תשעים ותשע! כולם משחקים ומתמכרים!"

- "אוקי, נשמע טוב. אז מה זה המשחק הזה בעצם?"

- "אז ככה. אפשר לשחק לבד ואפשר בקבוצה גדולה. ללא הגבלת משתתפים. הרעיון הוא שכל משתתף מקבל בתחילת המשחק יעד שאותו הוא צריך להשיג כדי לנצח. היעד הזה מגולם באמצעות דגל קטן כזה. עכשיו איפה האתגר? הדגל הזה כל הזמן משתנה ומחליף צבעים. יש לו בפנים גם גלגלים קטנים כאלה שמאפשרים לו לזוז. ככה שכל הזמן היעד משתנה ומתרחק והשחקן לא מצליח להתקרב אליו. תוסיפו לזה שיתר השחקנים תורמים לבלבול שלו - הם מצביעים על דגלים אחרים ומנסים לחטוף את הדגל שלו. ככה זה נמשך שוב ושוב, ממכר ומהנה במיוחד".

- "לא בטוח שהבנו.. אז מתי בעצם מנצחים? מתי מסתיים המשחק?"

- "אמממ... האמת שאת השאלה הזו אף פעם לא שאלו קודם. אם זה חשוב לכם מאוד אני יכולה לבדוק בהוראות"

- "ברור שזה חשוב לנו מאוד! זה משחק בשביל הילדים שלנו! ברור שחשוב!"

- "בסדר גמור. אם ככה, תוכלו רגע לעזור לי להביא את ההוראות?"

- "בטח".

- "יופי. זנ נמצא ממש שם. על המדף העליון. רואים? מתחת לדגל".

לבהות במוסכמות

זו עת של אחדות מפלגת, זועקים ההמונים הבודדים. תקופה רגעית שתנציח לעד את מורשתנו הנשכחת. עת לנקום ולסלוח. להישאר, ולברוח. שלום, מלחמה. התגעגענו לבכות לך.

זהו השקט הכי רועש שהיה כאן. זה רגע פרטי ואישי שאני חייב לשתף. זו התפכחות גשמית שמוכיחה את רוחניות האל. זו טעות שמוכיחה שצדקנו. זו בדיחה מעוררת דמעות. זה סיפור קטוע סוף, גם התחלה אין בו. רק מילים מסודרות בערבוביה. שחוסר פשרן הוא המהות היחידה. מישהו החליט להציב כאן פנס כבוי, שלא נבחין שאנו בחושך.

אבל היום, לרגעים ספורים, אני מעדיף לבהות במוסכמות. להתמכר לרדידותן, להתמסר לריקנותן. להסכים עם הכלום. לאמץ את האין. יש בזה רוגע מלחיץ כזה, מנוחה מעוררת. נחמה טורדת. בדיוק מה שנדרש ביום הפכפך שכזה. להנות משיזוף קרני שמש נטול דאגות, ולספוג דרכן עקצוצים של אשמה מיותרת.