גלים

בהתחלה זה החוצה. נזרק לכל הכיוונים, נשלח לכל פינה חבויה בעולם. קווים של סקרנות המשוגרים ממך מילדות ומחפשים תשובות שיניחו את הדעת וירגיעו את הלב. עיניים בוחנות תרות אחרי האופק, מקל נדודים אינו מקל את דחף הכיבוש, את יצר ההרפתקאה, את התשוקה ללא-נודע.

ואחר כך, זה חוזר פנימה. נספג לאט בגוף, חודר עמוק לרקמות הנשימה. קווים של סקרנות המשוגרים ממך בבגרותך ומחפשים שאלות חדשות שילהיטו את הדעת וימריצו את הלב. עיניים מפוקחות תרות אחרי בית, מקל נדודים אינו מקל את תוגת הבדידות, את יצר ההרסנות, את התשוקה לחיבוק קרוב.

ואז, זה בא והולך. החוצה ופנימה, מעלה מטה. רגעי גאות ודקות שפל. כמו גלים בים. שההסחפות בהם ממכרת ומסוכנת. הבט כיצד הם נודדים, כיצד הם גועשים, כיצד הם נשברים. כשם שהם מביטים בך.

בשמלה שחורה

כבר לא ילדה, ואין צמות. לא בוכה, ואין דמעות. בעיקר בוהה ברגבי אדמה נסגרים עליו ועליה. רחמי שמיים וארץ נכמרים עליה ועליו.

והרי ידעה כל הזמן. לא רק חששה, לא ברחה מבשורה. פשוט ידעה בלבה האוהב. הקדימה לשמוע באזניה את הנקישות שהקדימו לבוא.

הוא אמר לה כתבתי לך למקרה ש. והיא ביקשה שיספר. והוא שותק. ובדממתו נכלם העולם, נשבר ומתפקע כמו הלב. שניהם מסרבים להשלים ולהתאחות.

יום אחד יצמח עץ של דמעות ממה שנזרע באדמה המדממת הזו. קללת אם שנכרתו ענפיה תפריח כאן ניצני תקווה.

בינתיים, בשמלה שחורה. עומדת דומייה, אמיצה. לא שואלת אפילו למה.

עדר של פילים

עדר של פילים אדירי מימדים ממלא את החדר. צפופים מאוד, דחוקים מקיר לקיר, מתקרה לרצפה, עד מירב היכולת, עד גבול הסביר. אינם מסוגלים לזוז או להתמתח. גם הנשימות כבדות ונאנקות. והקירות עומדים בקושי במעמסה ובדוחק. לא לעד תגבר קשיחותם. גם הרצפה מאותתת כי זמנה קרב לבקוע. נדמה כי עוד רגע יתפקע החדר וייבלע בהמולת אבק ועשן. עוד רגע יביס הלחץ את איתנות היסודות התומכים, יקריס את המבנה לתוך עצמו. ועד אז, תמשיך ההמולה לסדוק את הכתלים ולהאפיל את אור השמש, לדחוס רגעי חסד קטנים לבליל הצפוף הזה, לעיסה הדחוקה הזו, לקוביית החיים המהודקת.

...עד, שיום בהיר אחד, וכהרף עין, יחליטו הפילים לצאת. יימלטו אל חלל האוויר ויבלעו בנוף. ולאחריהם, יגיעו זרים חדשים אל החדר וייתפלאו מרווחתו. לא הבחינו בפילים במנוסתם, לא חשו בדוחק. רק רבה פלאתם מן החדר: מה גדול הוא, ורחב ידיים, ונדיב בהיקפיו. נעים ורגוע ומרווח ושליו ומתון ונוגה. כמו שחדרים צריכים להיות. כמו שהחיים צריכים. כמו שצריכים חיים.

ביום מן הימים כשתיחלש האמונה ולא נעריך עוד את שבידינו, את שבלב, נלך לצוד פילים. כדי להיזכר.

רמזי זכרונות

רמזים של זכרונות נושבים דרך סדק בחלון. ובתוכם צינת הרים אפרפרה מעל נחל נסתר. ניחוח עמום של חורשה בפעמוני ממטרים. ובקתה חמימה מתנשאת מעל עמק חורפי. ומסע הרפתקני ללא יעד מוגדר. ואוקיינוס. עיירה שכוחת אל ובה אנשים שכוחי שם שפעם פגשתי. עיניים זרות שנצפו בעבר. תנועת מטוסים סתמית בשמי עיר עסוקה. קולות של ילדים שאיני דובר את שפתם. משקה חדש שכמותו טרם נלגם בחנות בלתי מוכרת. מעבר סודי בין הגלוי לפרטי. מקום שרק אנו מכירים.

וככל שמתארכת השהייה והעייפות כך נאטם הסדק והוא מותיר רק קווים שקופים של געגוע. אולי יישאו אותי עמם למחוזות אחרים. בהם אין נכלאת הרוח בבריחי האתמול, בחומות השעה.