התפוררות

אני זוכר פעם אחת, שלא מצאתי את הנעליים השחורות, ובמקומן בהיעדר ברירה נעלתי ישנות. בתחילה לא הבנתי, וחשבתי שאחריי נותר שובל צבע משחה. אך עם כל צעד התחוור האסון. במדרגה האחרונה כבר נותר העקב מאחור. בקושי הצלחתי להמשיך בדרך. צולע ונבוך הידסתי אל החדר. מעורר רחמים וגיחוך. מפורק למדי.

בדמיוני תהיתי האם כך חשים המצורעים המאבדים לפתע תווי הכר. האם זו האימה והמבוכה הפוקדת אותם. האם זו אימת הזוועה האוחזת בהם עד מאבדים צלם אנוש.

ואולי מקור הדאגה שפשטה בי צנוע יותר. גם אני מביט לעיתים לאחור ותוהה מה נשר. זכרונות שצללו באוקיינוס. אמון שנותר בבית זר שפעם הכרתי. רגשות שדהו עם השנים. חלומות שיבשו בלהט המציאות.

האם צברתי מספיק כדי שלא אפול בהמשך הדרך. האם התמלאו הפערים במה שהתפורר. עוד מוקדם להגיד, כנראה, ואיש לא ידע. איש לא יכול לצעוד בנעליי השחוקות. גם אני איני משוכנע מה מצבן, כמה עוד יחזיקו. והיכן, אם בכלל, רוכשים חדשות.

תעלומה

"לרכבת יש שתי התכונות הגדולות של החיים... תנועה ותכלית", אן ראנד

אל החיים, כך מתבהר עם השנים, ראוי להתייחס כאל תעלומה. בלשית, מותחת, מפתיעה. כזו שסוד גדול ומפתיע, ואולי יותר מאחד, ממתינים בסופה. לא ימהרו להתגלות, יסתתרו באפלה פן ייחשפו בנקל. ימתינו נחבאות לנחושים ולנבונים שלא ירפו מן המרדף, שלא יחדלו מהחתירה הקיומית לגלותם. מעת לעת ישלחו קרן מהדהדת באפלת המציאות, כקופסה שחורה המשדרת אותות חלשים המעידים על מיקומה. וביתר הזמן ידומו. אוצר טמון הממתין חרש רק לנוברים החרוצים בקרקע. רק לנפילים.

ועלינו, הבלשים החובבים, לא נותר אלא לאסוף רמזים בקדחתנות. במבטי האחרים, בתנועות העננים, בקווים המתפצלים של אור וצל היוצאים מן הלב ומשתברים בים הגדול. לעקוב ללא הרף אחר הסימנים הנקרים בדרכינו, על עורנו, בקירות הסדוקים. על החול יצר האדם גבולות של מדינות, כללים של נימוס. אך אלה אינם מחייבים את מסע הגילוי, את מסע התהייה. בל יבלמו את דחף הנשימה לחפש פשר, מוצא. ולהיוותר ספקנים כלפי כל אחד, אפילו כלפי עצמינו. אין לסמוך על איש. אולי מסתיר הוא רמז חשוב לפיצוח, אולי יחמוק ויותירנו תוהים בערפל.

שתי קבוצות אומללים יש בעולם. אלה הפשרנים המסתפקים בקיים ואין בלבם תאוות מסעות, ואלה הרואים בכל זה משחק שהבגרות יפה לו. ולעיתים כלל אינם יודעים כי אומללים הם. ואני, באוחזי בגלימה המשובצת ובמקטרת, אין תשובות ברורות בפי, ומתיק לתיק כבדות רגליי. אך על מצבתי לא אסכים שיחרט כי חדלתי מלנסות. גם אם לא תפוענח התעלומה. גם אם אשוב בסופה כאלכימאי תשוש אל מחוז ביתי.

תהלוכת הניצחון

בסופו של טקסט ישן ונשכח, המשוררת המפורסמת הוסיפה הערה קצרה, משפט שבקלות אפשר היה לדלג עליו. המשוררים, במילותיה, תמיד נותרים מאחור. הם אף פעם לא עומדים בקצב, לא מקפידים על עדכניות רעננה. נחמתם היחידה, בראייתה, היא הזכות שניתנה בידם ללכת בעקבות תהלוכת הנצחון רבת הרושם של האמת האובייקטיבית. בהליכתם השחוחה הם מלקטים את כל הפיסות שהשליכו הצועדים, שנראו במבט מהיר ובטוח כלא חשובות. רוקמים מבדים ובדיונות שהשליכו ההמונים, תופרים אותם ביד אומן.

ואני, רגליי עייפות כבר מהצעידה הממושכת. מעלינו דגלים וכרזות, תחתינו עובדות ופרטים. ואין מחייכים בשיירה, מן הכבוד לאמת. שאין היא מכבדת את שאינם לוקחים עצמם ברצינות תהומית.

ולפעמים מציצות העיניים מן הדרך הראשית אל הסמטאות הצדדיות. מיהם האנשים הפשוטים סביבנו האוספים שאריות מן האדמה? מדוע נראים הם מאושרים כל כך? האם כל ספר חשוב ורב רושם חולם בסתר דפיו להיות טקסט נשכח?

עור של פיל

בכל יום שעובר, מבלי שכיוונת או רצית, אתה פוגע במישהו. אתה מעליב מישהו שהשתוקק למבטך, או ששגית בשמו. אתה מכאיב למישהו שנזקק לך, שאתה חסר לו. אתה צובט בליבו של מישהו שאינו מוצא אותך גם כשאתה ממש לידו. אתה מאכזב מישהו שציפה שתנהג אחרת, ומאכזב אדם נוסף שציפיותיו היו שונות. אתה מאכזב את הוריך שציפו שתתקשר. את חבריך שרצו שתזכור. את עצמך, ואתה אפילו לא יודע למה. את שמך כי יכולת להשיג יותר. את שם משפחתך כי בגילך כבר מזמן סבא היה במקום אחר. וגם אבא שלו. בכלל, רוב האנשים במקום אחר, והם רוצים להתקדם, ואתה מפריע. מפריע ומאכזב ומדאיג. ואתה בכלל לא ידעת או התכוונת. אבל מה זה בכלל משנה. אל תתנצל. איכשהוא, זה עוד יפגע יותר.

ואתה, טוב שסיגלת לעצמך עור של פיל. שום דבר לא חודר ולא עובר. אתה במבטך החייכני אל העולם למרות שאתה מבחין בסימנים הפגועים על הדרך, אתה מריח את האכזבה, את שומע את רשרושי הספק והתהייה. אתה ממשיך לפסוע בדרך למרות שבמבט חטוף אתה מבחין שלא כולם איתך, ויש שעוצרים לבהות, לתהות, לבכות. אבל הרי השנים לימדו אותך להמשיך. בכוח האומץ והשליחות.

אבל בינינו, אם היית פיל אמיתי, גדול ומרשים, אז מדי פעם כשאף אחד לא היה מסתכל, היית מקלף חלק מהעור שלך. נותן לכל זה להיכנס, לחדור, להציף. כדי לכאוב קצת מבפנים. כדי להתחכך בזה. לדעת. לספוג. לבכות. להאט. לא בשביל לעצור, או להפסיק. לא בשביל להיחלש או להיכנע. רק בשביל לדעת, שאיפשהוא מתחת לשכבה העבה הזו, יש קו דק ושברירי. והוא מפריד בין החזות הבוטחת והנחושה שלנו, לילד הקטן שבפנים, שרק רוצה להיות אהוב.