שבועת הפרח

"יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה"
מוניקה סקס

יום אחד, כשהלך בשדה, הוא ראה את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה. ועתה כבר לא יכול היה להבחין אם ער הוא, אם חולם. עלי כותרתו פרטו מנעד פעמונים ענוג ברוח סתיו. גבעולו ירוק, איתן, נחוש ונטוע. שלו וטבעי כמו שתול על פני מים, כמו נברא בצלם תפארת הטבע, לרומם לב אנוש, להטיח ירוק-קנאה בשיחי הגן, לסמוק לחיי פירות הדר. והוא מותח שדרת עלעליו בגאווה ומודיע באילמותו כי אין מופלא ממנו.

ובבהייתך בו, משהו מילדותך שב ומפעפע בין הרקמות העייפות. ואתה נמלא התרגשות וציפייה ונפעם מהילתו. בחזיונך כמעט מושטת יד קוטפת. ואינך יכול שלא לתהות האם ניחן בקסמו עוד כשהיה ניצן בן יומו עת הגיח מן האדמה. כמו היו הנופים שנחזו בעיניך עד כה הקדמה צנועה, ציפייה ממושכת לבאות. כמו נועד הרגע הזה לברוא בך אמונה מחודשת.

ואז, ברגע הקסום והמבלבל הזה, אתה נשבע פעם נוספת לעצמך. בעיקשות דוממת. לעולם לא להתפשר. לעולם לא.

תוך כדי

ללמוד תוך כדי העבודה זה כמו לנשום תוך כדי צלילה זה כמו לרוץ תוך כדי חולשה זה כמו לבנות תוך כדי קריסה זה כמו לחייך תוך כדי כאב, כמו לזרוח תוך כדי אפלה, כמו לרקוד תוך כדי קפאון, לזעוק תוך כדי דממה, לטייל תוך כדי שגרה, להעז תוך כדי מבוכה, לרצות תוך כדי אדישות, לתהות תוך כדי ודאות, לטבוע תוך כדי יציבות, להתאהב תוך כדי תנועה, לנוע תוך כדי אהבה, ותוך כדי לחיות.

אפשר לעשות את זה תוך כדי. רבים הצליחו. איש מהם אינו מאושר באמת.

מתחמם

לאורך כל שנות הקיום, מהלכים אנשים ברחבי תבל ומחפשים. מגלי ארצות, ארכיאולוגים, שודדי מטמונות, פילוסופים, מדינאים, אני ואתה. בלב כולם שאלה אחת, משותפת ומנקרת. כיצד נדע, כיצד נהיה בטוחים כי אנו במקום הנכון. שכבר אפשר להניח את מקל הנדודים ולאפסן את המצפן. שניתן לברך על הצלחת המסע, לשבח את ההחלטות שסללו דרכינו, להרשות לעצמינו לנוח מבלי לפזול לצידי דרכים חלופיות. מאין נשאב את שאר הרוח ואת הבטחון הקוסמי שאנו בנתיב שלשמו נבראנו, שיובילנו אל מחוז חפצינו האמיתי. כל כך הרבה דרכים הרגישו לנו מנוכרות ושגויות, אך מי יבטיחנו כי בפוסענו בשביל הייעוד נחוש בהילת תאימותו. מי יבשר לנו שהגענו הבייתה, יברכינו לשלום.

יותר משאנו מחפשים תשובה, אנו מתפללים לכך שהיא מצויה איכנשהוא בין פיתולי הזמן והמסע. זו האמונה בקיומה ששולחת כוחות בגופינו להעירו מדי בוקר, המחממת צינתנו באפלה המקדימה זריחה גדולה.

לו רק יכולנו להלך כילדים משחקים ולשמוע מתי אנו מתחממים ומתקרבים ומתי מתקררים ומתרחקים. לו רק היה לנו חיישן או כלי או רמז שמיימי שהיה מנווט אותנו בתבונה אל היעד. מעיר על פניות שגויות וממליץ על נתיבים מהירים.

טפשים שאנחנו. והרי הוטמע בתוכנו אמצעי הניווט הנצחי, והוא פועם מן הרגע הראשון. ממתין שנבחין במדד ההתרגשות המיועד לברירת המסלולים. שנסיר ידינו ממסך המגע ונמשש בעדינות צפונות דופק.

רק שאלו את עצמכם. האם התרגשתם לאחרונה, האם זהרו עינכם. האם הרגשתם תיפוף פנימי של אימות נתיבכם. אם לא, דעו שאתם הולכים ומתקררים, מתקררים ומתרחקים. טרם יקפא הזמן על נשימותכם, נשמו והרגישו. היכנשהוא סביבכם מסתתר נקיק צר המזמין אתכם להתחמם. הרהיבו עוז ופסעו בו. העזו לנטוש את דרך המלך התבונית וללכת לאן שהרגש מנחה. הפכו את הנתיב הנסתר הזה לשביל, התרגשו בו כאילו היה שלכם בלבד. עשו זאת בשבילכם. בשבילכם.

ביום בו הרצינות תתחיל לקנא

יש טקסט של שימברוסקה שהותיר אותי מוקסם ומהורהר, והוא עוסק ברצינות. ההומור, היא אומרת, הוא אחיה הצעיר של הרצינות, ובין האחים שורר מתח מתמיד. הרצינות היא האחות הבכורה והמתנשאת ולהומור רגשי נחיתות. בעומק ליבו הוא רוצה להיות כבד ראש כמו הרצינות. לכן, כמעט כל קומיקאי חולם בסתר ליבו לגלם תפקיד טראגי, אבל לא שמענו על שחקן טראגי המבקש להצחיק. שימברוסקה טוענת כי היא רואה את שני האחים כשווי ערך ומצפה בכליון עיניים "לרגע שבו תגמול הרצינות להומור ותתחיל להתקנא בו". להומור, בראייתה, יש גוונים רבים בעוד לרצינות אין סיווגים: אין "רצינות אבסורדית", "רצינות לא-הגונה", "רצינות נוצצת" או "מהממת". ובהתאמה, חסרים הכתבים ההומוריסטיים פינה לרצינות.

אני קורא ונזכר במשהו שאמר פעם מודי בראון. הוא תיאר כיצד כעיתונאי תמיד חשב שמוספי הספורט הם סוג של סאטירה על העמודים הראשיים. הם מציגים את ידיעות הספורט בדרמטיות כאילו היו כותרות פוליטיות או מדיניות, והעמודים מנוסחים ומעוצבים בהתאם. כאילו חולמי כתבי המגרשים שייקחו עצמם יותר ברצינות, לזכות ולו לכמה רגעים באותה תהילה לה זוכים הכתבים "הרציניים", המוערכים. מוכנים להתחזות ולו לרגע ולייצר מעטה של כובד ראש לידיעות השוליות שלהם, להרצין כדי להיות מישהו, להיחשב למשהו.

היא שותקת מולי ואני סקרן. "מה?", אני שואל אותה. היא מסתכלת במבט משלב בין רחמים לנחמה. "אתה לוקח את החיים יותר מדי ברצינות", היא אומרת. ואני עונה לה כמעט מייד שהיא צודקת, ומסמיק קלות כעבריין שזה עתה נתפס. ואולי זה סומק של שביעות רצון, כעבריין שהמתין משך שנים שייתפס בעבירה זו, שהמתין שמישהו יבחין, ויאבחן, וירפא.

לו רק נזכה להגיע אל היום בו תתקנא הרצינות בהומור, בקסם שובבותו הנוגה, בעושרו המילולי ובקהל מעריציו. או אז וודאי תביט בעצמה באמת ותפנים כי גם היא יכולה לקחת עצמה מעט פחות. להסיר מהילת בכירותה, לשחרר מעט את עניבת החנק, לנשום. לשלב במבטיה הנוקבים גם חיוך מרומז, קריצה סתמית. מדי פעם אולי תעז להתחפש או לשיר ולרקוד כשכולם רואים ושומעים. זה לא יפגע בה, ברצינות. רק יהפוך אותה לאנושית יותר, לנגישה יותר. יאפשר לה לדבר על עצמה ואל עצמה, כמו שהיא. בלי שתצטרך להסתתר מאחורי ביטויים "רציניים" ומלבושים לא-לה. בלי להתנצל או לדאוג. רק להעז יותר ולקחת את עצמה בפחות. פחות ברצינות.