יום שבת, 29 ביוני 2013
חבל שלמדת
יום שישי, 28 ביוני 2013
זו המוזיקה, טיפש
כשזה חלש ונוגה ונוגע, ומלטף את הרקמות הרגישות ביותר, והשפתיים מתחילות לנוע ולזחול יחד בלחישות. ואתה יודע שהשיר הקטן הזה בוקע מהלב, ומאמץ אותו, ומחבר אותך לעצמך באמת. ולפתע לא אכפת יותר מי מקשיב ולמה, והשיר הזה שכולם מכירים נכתב עכשיו מחדש, רק בשבילך, נשזרו שורותיו כדי לזרוח בפניך. ואתה מדקלם במקום לבכות, ולוחש במקום לזעוק, ושר בשקט את השיר שלך. במקום לשתוק.
כשאתה מתבונן בתמיהה בשברירי חייך, בפרקים המפורקים, בהברות שאינן חוברות למילים ובנקודות שנתפזרו מקו. אתה חסר את החיבור, את השיוך. אתה כואב את הפירוד. ומרגיש כי גם אתה אינך שלם יותר, אסופת רגעים בזמן, סיפורים שאוגדו להם במזימה, נטולת יחד. עד נקטעת הדממה, ומחלחלים הצלילים לרקותיך. עד מחיים בך את ניגון האמונה. בצעקות, בלחישות. באומץ. לשיר את מה שאין לאמר. לחבר את עצמך לקול צלילים במקומות שהשתיקה אינה מרפה.
יום רביעי, 26 ביוני 2013
המערה
עמוק מתחת לפני השטח, מערה חצובת חללים, רקומת צללים, בודדת בקרירותה. אין נפש בתוכה והזעקות מהדהדות מן הקירות, חוזרות אל מקורן ונשמעות שוב ושוב. יש שעדיין נשמעות קריאות עזרה שבקעו לפני שנים ארוכות ועודן מחפשות מזור. דפנות הסלע נראות חזקות אך מתפוררות הן גם בליטוף קל. החדרים הפנימיים מצומקים, דלי חמצן, מעוררי מחנק. דבר אינו צומח כאן או מתפתח. מדבר של שתיקה וצמאון מוות מצמיתים יובש של מחשבה. רמזים של קרן אור נכחדת מרקדים לעיתים מעל, שולחים אותות תקווה תמימים.
בחשכה, יצאו ממחבואם פרפרים ספקניים, סימני שאלה בכנפיהם. יתורו אחר אש וישובו מאוכזבים למחבוא. מעופם חסר המנוח יותיר טלטלה בחללי הגיר. יגזול שינה מיגעים.
אולי מי תהום חבויים שם מתחת לקרקע הסלע. יבטיחו חיים בתוך מבוכי הסלע. תחת ירח מלא ילמדו רגעי גאות ושפל. יציפו זרמי געגועים. ואולי בגינם כה חלקלקים הקירות. מפילים מטה את הכמהים להימלט.
איש לא יודע להסביר היכן מצויה היא או מדוע נחצבה. אך אתם חשים שהיא שם. כל עוד אתם חשים היא עוד שם. כל עוד אתם.
יום שבת, 22 ביוני 2013
לא נותר דבר מלבד הגעגוע
וכשהכותל המערבי הופך לזירה של שנאה ומחלוקת ואלימות, זה בטוח אומר שמשהו השתבש. כי הרי מדובר בסמל לתחייתו של העם היהודי ושיבתו למולדתו. מקום של מפגש, התכנסות, אחדות ותפילה. מרחב של הסכמות ושל מכנה משותף, ליבת הזהות היהודית. אז הכיצד נשטף המקום בגלים של פילוג ואש? נשים עם תליתות נהדפות החוצה, אדם הנחשד כי צעק דברי שבח לאל המוסלמי נהדף בעשרה כדורים. כאילו נלקח הכותל מאיתנו והוצב שבוי בידי כת קיצונית המבקשת לאחוז בו כבן ערובה. ואם אכן מדובר בסמל אחדותינו, האם אין אנו בני ערובה בעצמינו? על מה אנו הולכים בארץ הקודש עם בסיס הלאום נפל שדוד?
וכשאחד מחשובי מנהיגנו חוגג יום הולדת תשעים ושופעת הארץ ביקורת ומחאות, זה בהחלט אומר שמשהו השתבש. לא הייתה חגיגתו של הנשיא מופרזת. לא עוטרה הבמה בקישוטי זהב ולא הוגשו מנות פאר. חגיגה מכובדת, ראוייה, הגונה. אין אדם אחר הראוי לכבוד זה, שנתן לכולנו הרבה יותר משהענקנו לו. קשים הם חיי המנהיג, רווי כפיות טובה ואכזבות. ושמעון פרס אינו אלא פוליטיקאי שידע עליות ומורדות, ובוודאי שאינו חף מטעויות וחולשות אנושיות. אבל לא נותרו לנו עוד כמותו, וספק אם יהיו. וכשהוא מגיע לגיל תשעים זוהי חגיגה עבור כולנו, סימן דרך לאן שהצלחנו להגיע יחד. ובכך מוקדה לטעמי גם החגיגה לכבודו. וכל מילת ביקורת אינה אלא צרות עין, כמעט רשעות, כפיות טובה ומרירות אופיינית לאלה הסבורים כי משמיים בא אלינו מגש הכסף.
ואולי המטריד מכל הוא השילוב בין הדברים שהתרגש עלינו השבוע. חולשתם של הסמלים המסורתיים, הדתיים והלאומיים, לעומת הבוץ שהטחנו בסמלים שעוד נותרו מותיר אותנו יתומים. סהרוריים בים המודרנה הקפיטליסטית-אגואיסטית, נטולי יתדות של כבוד להיתמך בהם, להסתמך עליהם בבואנו להמשיך הלאה. יתומים מערכים ומתקוות, הולכי-בדד נטולי סיבה ותכלית. ובנסיבות אלה מה עוד נותר לנו פרט לקיטורים והשמצות, אדישות והשלמה עם הקיים.
לא נותר דבר מלבד הגעגוע, וגם הוא כבר דוהה ומחוויר נוכח מבול המידע והפיתויים. אם רק היינו מכניסים קצת רגש בתוך כל הרציונאליות הזו, כעס ואהבה וכבוד ואמון, עוד היה אולי סיכוי. אבל בינתיים, נראה שמשהו כאן קצת השתבש. כמו היהודים לאורך כל השנים, גם אנחנו קצת זקוקים לתיקון עולם.