שיר הלהקה

ג'ל הגילוח המתאים במיוחד לעורך. קרם הפנים שיהפוך אותך צעירה יותר. אבקת הכביסה שתלבין את חייך. האופנה שתהפוך אותך נכון. התרופה שתתן משמעות. המשקה שיתסיס את דמך. המכונית שתוביל אותך בדרך. הביטוח שימשיך את זרעך. המפלגה שתבנה לך בית.

המקהלה סביב מבקשת לדאוג לך, אך כבטרגדיה יוונית, תפקידה כפול. אינה ממלאת רק את קול המספר, כי אם גם את קולך. שירתה משקפת את שהפכנו להיות. טרודים בעצמינו, ממוקדים בטובתנו, עסוקים בשדרוגנו. המספיק הוחלף בטוב יותר. הנכון בנדרש. והצודק, הצודק הוחלף בחדש, במלהיב, בקורץ. הדאגה לדור הבא הומרה בהתמכרות לדור השלישי.

רק דגים שיכורים מנסים לשחות נגד הזרם. אך אין זה אומר שחייבים להצטרף לצווחות להקת הזאבים. עשו לעצמכם מנהג, ופעם ביום הקדישו קולכם לאחר. תרמו שירתכם, בעיתוי לא נוח ונוכח מאמץ, לטובתו הבלעדית של חבר מלהקה אחרת. מצאו את שאריות האנוש שטרף הזאב ביער, טרם שנשאל מדוע יש לו עיניים גדולות כל כך.

כששרים שיר אחר תחילה נדמה הדבר לזיוף. אך ריבוי קולות אחרים יוצרים תזמור חדש ללחן. יוצרים תווים חדשים למקהלה. הופכים את יללת הזאבים בלילות של ירח מלא, לנסבלת יותר.

צא ולמד

כשהקפה מונח בדיוק ליד ערימת הספרים, המאוזנת לצג המחשב, הניצב בסמוך לחלון על השולחן הגדול שנקנה במיוחד כדי להתאים לכיסא ולשטיח שהונחו כולם בפינה המדוייקת המנזקת את עולמות הידע לתובנות קצרות וקליטות המסומנות במרקר צהוב - מהמקום הזה יש להימלט. לאטום ולהצית, להדיר רגליים. רק מראית של למידה תצמח מכאן, חזות כזב. אף שיעור ולקח לא יצמחו בעדנית החשוכה הזו. זקוקים הם ללחות ורעש. לא משנה מה למדתם עד עכשיו, אין כל תועלת בלמידה בין כתלי הבית.

כי השעורים הנקיים ביותר מתנהלים על רצפה מלוכלכת. הסדר הנכון של הדברים נגזר מהבלגאן. התקוות הגדולות השתחררו בין פרפורי אכזבות. אגלי האומץ טפטפו כשנסחט הפחד עד תום. החוכמה הגיחה רק כשמוצו כל המעשים הטפשיים, הדרך הנכונה והרדומה פרצה אך כשנסתמו אחיותיה המרשעות. והמרקר, מה חיוור כוחו ביחס לכוחה המבריא של השמש, השוזפת עיני תלמידים מדי בוקר ומפצירה בהם - ההפסקה היא בשבילכם. ויש הלומדים בה לא פחות.

כמה שירים נכתוב אודות בית, כמה חלומות אפפו את חלליו. יום יבוא ונחלוק בתוכו חכמת לימודים ותבונת חיים. ועד יבוא היום הנחלה, נוסיף לשוטט. כשהקפה אחוז יד, והמשענת בשדרה, כשהגב על החוף. בהיעדר חלונות מתרבות הדלתות אל החופש. דבר לא תקול בפעמון הדלת, ועינית ההצצה נקייה. זה רק ששום דבר טוב לא מגיע לתלמיד החכם הספון בחדרו. אלוהים ברא לך שכל בני, אך הקדים לה אור שמש. ילכו הם יחד, או לא ילכו כלל.

תחרות לא-הוגנת

אומרים שצלמים מוכשרים יודעים להשתמש בצמצם ולבחור עדשות. מומחים בבחירת הזווית הנכונה, התלכדות מושלמת של אור ורקע. לעולם לא יוצאים מפוקוס, תמיד חדים. מעבירים צבעים חיים. אבל אני חושב שהאמנות האמיתית אינה קשורה לטכניקת הפעלת המצלמה. הצלם הוגה במבטו, צד בעיני טרף, ממסגר בדמיונו. המצלמה אורבת לתנועותיו, מתעדת את פירות השקפתו הנשגבת. את רבדי המציאות הפשוטה שחשף וחילץ תחת דוק האדישות העייפה. לעולם לא יצליח הצמצם להגביל את האור הבוהק מכשרונו.

אומרים שסופרים ומשוררים הם אשפי מילים, להטוטני לשון. פתלתלות כתיבתם מקפצת בין מדרגות בתים, סוחפת קוראים במערבולת פרוזאית. ואני חושב שסוד קסמם אינו בדיו הנספגת דף. מיטיבים הם לזהות הסיפור החבוי במפגש אקראי ברחוב. את שברון טורי השיר הנרקם במבטים שותקים בבית קפה. כצלמים, גם חסידי המילים רואים דרך קירות אטומים, מעזים לרחף מעל תהומות רגש כמוסים. משחררים נצרת מחשבה נצורה.

מתוך שכך, ראשיהם של האמנים בשמיים, תרים אחר צורות בעננים. ויש תכופות, שמועדות רגליהם למצולות, ונאבדות דרכם. או אז, נשמעת צהלת רעמים מתגלגלת בשמים. אומרים שזה אלוהים, השמח לאידם. לבסוף עלה בידיו השמימיות לטמון להם פח ולהפילם. כך יעשה לקוראים תיגר על גשמיות עולמו. אחד אחר השני, יסיר תחרות מהילת כנפיו הבהירות.

זו בוודאי טעות

לא, אתם בטח מתבלבלים. כיצד הגעתם? למה פניתם? בני שוכב במיטתו. ישן בשלווה. מדוע טוענים שאבד והרי נמצא? הכיצד תזהירו כי כואב, והרי מסור בהשגחת ידינו. וודאי החלפתם בילד אחר. אולי בן השכנים. ילדינו שקוע בחלומות פז, הס פן תעיר. והוא מכוסה מכל עבריו ועתידיו, שנתו ודרכו בטוחות הן. מוגן ונינוח בחיקנו. ועתה, מהרו נא והניחו. לכו ומצאו האחר שאבד. השיבוהו לאמו.

ממטרים כבדים הפתיעו מלבושי אביב, הפכוהם לספוגי מים. הובטח כי נעים יהיה הטיול, מואר וחמים. מלא רוח, שוקק פריחה. לא דובר אז על צינת חושך, הוסתרו שמיים הנשברים באימה. בפני מי ילין ההולך בשבילים שכך הופר מזגו. שבגד בו הטבע, שעננים הפרו שבועתם. והוא, עוד ממשיך לפלס דרכו, הד רעידותיו מצייר סימני שאלה אילמים בערפל סופה.

נקישות חדות באמצע הלילה. והן אכזריות ועיקשות, ואינן מרפות. תובעות את פקחון העיניים, ייסורי סהרורים. מי שם? מה רצונך? מדוע אינך מניח לנפשות יגעים? אך אין קול עונה, גם אין איש בדלת. רק הדפיקות גוברות ומתחזקות. זו בוודאי טעות, נלחש, בוודאי טעות. והתפילה אינה נשמעת, ואינה נענית.