נאום חזק

התקופה בה אנו חיים, ידידיי, אינה פשוטה כלל. האתגרים מרובים, גוברים. הסכנות עורבות והופכות מורכבות יותר. דרכינו מוסיפה להיות נכונה וצודקת, הדרך היחידה, אולם סביבה מוקשים וקוצים המבקשים להכאיב ולפגוע. כדי להתמיד במסע, ללכת זקופי קומה וחדורי אמונה, אנו זקוקים למנהיג חזק.

איש אינו יודע לנבא את העתיד, והנבואה לשוטים ניתנה. באופק הזדמנויות אך גם איומים, ולא כולם יוכלו לנצח. מעת לעת נשמעות הצעות שונות, רעיונות ויוזמות. אנו מוקפים בתפישות עולם וערכים. מנסים לתעתע בנו בהבטחות ובדעות. מציפים אותנו בהגות ובאידיאולוגיה. במערבולת הקונספטואלית הזו אנו זקוקים למי שידע להסתער בבטחה, להמשיך בקו ישר ובנחישות איתנה. זקוקים אנו יותר מאי פעם למנהיג חזק.

רבים מבקשים להחלישנו. לקרוא תיגר על צדקת הדרך, לכרסם במצפון האמונה, לטעת ספקות ודאגות. למול מאמצים זדוניים ומתוחכמים אלה נקים קיר של ברזל, פלדת עוצמה. נשכים קום ונעיר את השחר. נערום גם אנו קשיים בפני האוייב, ונשכנעו בסוף בטעותו. ואם לא ישוכנע, יובס. ואם לא יובס, יושמד. תיקטע ידו, וייכרת לשונו ויערף ראשו. לא תהיה רגיעה למבקשים להכחידנו. יכירו גם הם ביכולתנו ויחששו מהן. יתמלאו חיל ורעדה מפני החלטתנו לבחור במנהיג חזק.

ולכשנגיע ביום מן הימים אל היעד הנכסף, אולי נעצור ונתבונן. נשקול שיקולים ונדון דיונים, ונכביר במילים ובפתגמים. אך אל ירך לבבנו טרם ההגשמה, ובל תובס הנשמה בטרם תיכבשנה המטרות. לכל דבר יש עת ומקום. אין להקדים המאוחר ולאחר את המוקדם. מוטב כי נכתיב הקצב, נגדיר אופי התקופה בעצמינו. כפי שמצופה מכל מי הניצב בראש המחנה. ובפרט, אם גמור ומוסכם, שהוא מנהיג חזק.

ואתם החלשים, הסכיתו ולמדו. אל תוסיפו לזרוע בלבול ומחשבות. עטו על עצמכם שתיקה אצילית. כרעו ברך בפני הוד העוצמה, פאר השררה המתבקשת. השתרכו לכם בסוף המחנה, כבולים לדרך (ולא - כבולים בשרשראות), והרכינו ראש. זו לא שאלה של ערך, זה לא דיון בדרך. זו הכמיהה נטולת הפשר, הצודקת מתמיד. לבואו, ונע עצו שכבר יקדים ויבוא, של מנהיג חזק. שיוליך את כולנו בשביליו, יגייס את כולנו בשבילו.

הסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות

תמימות למראה, פזורות בצידי השביל. מישהו הבוקר אפילו התפתה, הילך עם כוס חומה ליד המדשאות, בתמימות בלתי נסלחת. הוא ואחרים טרם הבינו, לא נחשפו, לסכנה הטמונה במכונות קפה אוטומטיות. אלה שמציעות מרכולתן בפרהסיה, שוקו שוויצרי או קפה איכותי, ולוכדות קורבנות בעוקץ קפאין מתוחכם, במזימת בחישה.

שהרי אשמות המכונות בכך שיוצרות הן האשלייה כי בידיך מוצר איכותי, שהושקעו ברכיביו ובמרקמו זמן ומחשבה, והוגשו לידיך אחרי תהליך ותכנון ארוכי שנים. ועתה, אין עתה עוד פוסע ברחובות האוניברסיטה או תחנת הרכבת, כי אם בשדרה הראשית של מנהטן או פריז, מחבק בידיך דרישת שלום בטובי המוחות הקולינאריים של אומות העולם. ומה רבה תוגת ההתפקחות עת פוגשת הלשון את הטעם הדל, מצריבת החך הראשונה. התבגרותו של ילד כהרף עין, המבין כי לא כל הזהב נוצץ, כי לא כל המובטח מקויים, כי איכות על נייר אין בה ולא מאום עם הבינוניות הרווחת, טעם האכזבה נטול הסוכר.

וכוזבת היא גם זכות הבחירה המוענקת כביכול ללקוח התמים, המשלשל מטבעותיו לפתח המכונה (וכיום גם יכול להעביר כרטיס ביקור בחריציה), וחושב כי בידיו נתונה ההכרעה מה יחמם את צינת הבוקר, מה ימתיק פרפורי השכמתו. אך הרשימה, הוגדרה כבר מראש. והרכיבים הותקנו מזמן, ללא התייעצות ומשאל. והוא, כמו כולנו, נותר להיתקע בין אפשרויות נתונות, בין ברירות מוחלטות, מציאות מדומה של חירות דמיונית. סבור הוא בשגגה כי בחירתו משפיעה, כי התוצאות ייגזרו מעמדותיו, כי יאכל מה שבישל. ובעצם תודעה זו משתף הוא פעולה עם המשחק הגדול, הכללים הבלתי כתובים, הדיקטטורה השקופה המרפדת את האקווריום החברתי הנינוח שלנו.

אך במוקד כתב האישום אשמה אחרת, חמורה בהרבה, מסוכנת ביותר. מכונות הקפה הורשעו במרמה והפרת אמונים, עת הסתירו מהלוגמים כי בכוס הקפה שהוגשה חסרו רכיבים חשובים. לא דווח כי רוקנו מלאי הסוכר, כי פג תוקפו של החלב. המשקה הוצג כמושלם, גם אם יצא כמיים צבועים. ומעשה הרמייה לעולם לא יתגלה, כי איש לא יבחין, והמבחינים לא ילינו, והמלינים לא יישמעו. כמו תינוק שהוזן בתוספות תזונה בלי להכיר בליקויים, ונבגדה בריאותו דווקא בידי מי שנועד לחזקו. טעם הבגידה אינו נסלח, ההתפכחות מטלטלת, אינה נסבלת. זהו הליטוף המכה, החיבוק החונק. הדקירה המותירה את צלקות הכואבות ביותר, היא זו המתבצעת מבפנים, בבית.

השמיים המעוננים מלאי תהיות הבוקר. איך הגענו לאין שהגענו. איך שכחנו מי אנחנו באמת. וכיצד הפכנו, בניגוד לרצוננו, למכונות קפה אוטומטיות.

ראשית כל

ומה נותר לו בסוף לאדם, עת קולף ממאוויו, נפרד משאיפותיו, ניעור מחלומותיו. מה מוסיף להלך עימו כשנפטר ממסכותיו, נוטש אמתלותיו, משחרר רסניו. מה מקיים את חומו כשנוטש חומותיו, פורש נדודיו, מוותר על קליפות בידודו. 

כמו ספינה שרוצפו קורותיה, והוגבה תורנה ונמתח מפרשה - שואל עצמו האדם מהם היסודות ההופכים אותו אדם, שבלעדיהם לא יוותר הוא עצמו, שבהיעדרם יעלם גם הוא לתהום מצולות השכחה. 

יש שטענו כי תחת השכבות לוהט יצר שרידותו, ויש שיאמרו כי כמיהתו לשיפור. יש שיצביעו על תבונה ומשכל, ויש על יצר הכיבוש, של הנעורים, ההרים, השירים.

ואילו אני מוצא מתחת לעור את המחוייבות הבלתי מתפשרת לאחר, לאחרת. לזר, מוכר, חבר, אחר. את הנתינה הבלתי מתפשרת ללא רצון בתמורה. ההתמסרות הנדיבה האמיתית. גם בחדר חשוך ונסתר. ללא תעודה ותהודה. ללא מחילה ותודה. הוויתור השלם על העצמי, המתן האמיתי הנשאב מן הרוח. אהבת האמת, אהבת החינם, הגדולה דיה כדי להכיל את האוהב ונאהביו. 

זהו בסיס הקיום, בסיס הספינה. הוא התנאי לציפה על המים, לשיוט ברוח. למנוע מאיתנו לטבוע דווקא במי אפסיים. להיזכר שיש לב. לשאול, ולהשיב, למה.

יותר

מי שרץ במהירות המירבית, מדי יום כל הזמן ללא הפוגה, לא יכול לרוץ מהר יותר. לא משנה כמה יתאמץ, כמה ידחוק עצמו לגבולות הזמן והיכולת, לא יוכלו רגליו לשאת עוד. גוזר על עצמו הפסד מתבקש בתחרות המיותרת נגד עצמו. כמו בהליכון. ימצא עצמו מזיע ונותר במקום, על פס מסתובב משתדל ונייח, המסמל את חייו.

מי שרוצה את הכל לא יוכל לרצות יותר. כי מראש הציב יעדיו ברקיע ועתה לא תוכל מלוא הארץ להגשים שאיפותיו. לא יוכל לבנות מדרגות לגן עדן כי זינק למרפסת הקומה האחרונה בבעטת אין-עת, ועתה מגרדות ידיו הריקות את התקרה הבוהקת. לילותיו יעברו סהרוריים בהיעדר חלומות, ימיו יחלפו באיטיות בהיעדר שאיפות-מחר. יתהווה ולא יתעתד, יזנק לאתמול, יתבודד בצמרת.

בנקודה בה נסגר מעגל, משיק היותר לפחות. ההמון למועט, הכל ללא-כלום. בקיר הבטון החצוב בנקודה זו, במבוי הסתום של מרוץ חיינו, יש פתק קטן ודהוי. "מגיע לנו יותר", כתוב באותיות קטנות, "אבל בשביל זה צריך להאט". את הדרך, כך אומרים, אפשר להשלים במהירות. אך להנות מהנוף, כך סתם בלי סיבה, זה עונג נסתר של מטיבי לכת. לא יגיעו לרוב ראשונים, ולקחיהם יופקו לאט-לאט. אבל בסוף היום, כשיתבהרו השמיים, יווכחו כולם. הם השיגו יותר.