אני משוכנע שבשניות הראשונות התחושה דוקרת, כמו שרק זריקה של השפלה ציבורית יכולה לדקור. אתה מביט לרגע הצידה, היכן שיושב הקהל, ומבחין בתנועות ידיים אילמות של מאמן ממוקד. יחד עם הכדור, נופל גם האסימון - הוא החליט להחליף אותך. הוא בדיוק סימן למאמנים, מעל לראשך, שהוא רוצה לעשות חילוף ואתה חוזר לספסל. באותן שניות בטח חולף כל המשחק לנגד עיניך ואתה מתחיל לחפש את הסיבה. אולי אתה עייף, ואולי לא מרוכז. אולי קצת פישלת ואולי אתה פשוט האיש הלא מתאים מול הטקטיקה שבה נוקטת הקבוצה היריבה. אחת הסיבות האלה הובילו את הבוס להחליט שאתה צריך לרדת מהבמה. הוא בטח יחשוף אותה בפניך בקרוב, אחרי שמישהו אחר יחליף אותך. אם יהיה לך מזל, עוד תשוב כדי לתקן. ואם לא - אז בוודאי במשחק הבא.
קשה שלא להיעלב ברגעים האלה. אנחנו, הצופים, מסתכלים על זה בהבנה עטופה באדישות ולא מתפנים להפגין הזדהות או רחמים, אבל טעם הכשלון בטח מוצא מקומו בין אגלי הזיעה. הצעדה האיטית מחוץ לפרקט וודאי מביכה מעט, ומשימתך המרכזית בה היא הימנעות מקשר עין. פשוט לרדת ולשתוק, ולקבל את דין התנועה. נדמה כי הדבר המרכזי שיכול לנחם בשעה זו היא תחושת המקצוענות. הרי מי שבאמת רואה בעבודתו כמקצוע, יודע כי אין תוחלת למשחק אם לא מצליחים לנצח בו, וחדוות ההשתתפות מלטפת בעיקר את נבחרות התחתית. השואפות להישגים צריכות להתמקד בבניית הנוסחה שתבטיח יתרון, שתאפשר להאפיל על היריבים ולהוביל. לפעמים אתה רכיב מנצח במתכון הזה, ולפעמים אתה נדבך לוואי. אבל אם אתה חלק כלשהו בתרכובת, עליך להודות על מזלך ולהתעלם ממידת התרומה המשתנה וחולפת. הרי גם אם אתה היית מאמן, וודאי היית מבקש לשים על המגרש את בעלי הכושר המיטבי.
וכשאתה שחקן קבוצתי באמת, אתה הרי יודע שכשאתה קצת מזייף, התזמורת כולה נפגעת. הישגה של קבוצה במירוץ שליחים תמיד מוכתב על ידי האצן החלש ביותר. טעויות קטנות הופכות לפעמים למשמעותיות אם חבורה גדולה של אנשים נדרשת לשלם עליהן. במשחק כזה, האחריות לא מתחלקת בין חברי הקבוצה - להפך. לכל שחקן יש הרבה יותר מעמסה על הכתפיים.
המחשבות האלה ממלאות אותי קנאה. כמה פשוטים וקלים הם חייהם של שחקני הכדורסל. אימוניהם קבועים וסדורים. משכורותיהן נאות. אהדת הקהל מובטחת לרוב, ומנחמת לפרקים. ובראשם - מאמן. הוא המחליט והוא שיתן דין ודברים. הוא שיזהה צרכיהם והוא שידע לרקוח את ההרכב המושלם והמנצח. ואם ייכשל - ילמד לפעם הבאה. כי טעם ההפסד אולי מר, אך גם נחרץ - וחותרי ההצלחה ייתקשו להתעלם ממנו, ויאלצו להסיק מסקנות.
כולנו שחקנים, כך נדמה. אבל הצלחת הנבחרת מחייבת אותנו להשתעשע גם באימון. להביט ימינה ושמאלה, ובראי, ולשאול עצמינו מהו ההרכב הנכון ומהי הגישה הנכונה. האם הגיע הזמן לשנות, האם אנו יצירתיים ומתוחכמים מספיק, האם ההרמוניה נשמעת נכון, האם הכלים מכוונים, האם קצב הנשימות מצביע על קיומו של לב פועם. האם אלו הם גבולות המגרש הנכונים, האם זו הקבוצה מולה אנו רוצים לשחק, האם המשחק לא התארך יתר על המידה, והאם לא התעייפנו. האם לא כהו עינינו מלראות את לוח התוצאה מרוב הצטברות הדם, היזע והדמעות. שהיו נחלת תפארתנו בעבר, ועתה - מוליכים אותנו להפסד.
מקצוענים אמיתיים חושבים תמיד על טובת הנבחרת, ומבינים את המחיר האישי הנגזר מכך. לעיתים הרי, יאלצו להוציא גם את עצמם. הטובים שבהם אינם מחכים להנחיות המאמן. לחסרי המזל שבהם כלל אין מאמן בנמצא. ואז, נדרש השחקן לקחת אחריות החורגת מסמכויותיו הטבעיות. יש שיראו בכך בעיה. אחרים - הזדמנות של ממש.
קשה שלא להיעלב ברגעים האלה. אנחנו, הצופים, מסתכלים על זה בהבנה עטופה באדישות ולא מתפנים להפגין הזדהות או רחמים, אבל טעם הכשלון בטח מוצא מקומו בין אגלי הזיעה. הצעדה האיטית מחוץ לפרקט וודאי מביכה מעט, ומשימתך המרכזית בה היא הימנעות מקשר עין. פשוט לרדת ולשתוק, ולקבל את דין התנועה. נדמה כי הדבר המרכזי שיכול לנחם בשעה זו היא תחושת המקצוענות. הרי מי שבאמת רואה בעבודתו כמקצוע, יודע כי אין תוחלת למשחק אם לא מצליחים לנצח בו, וחדוות ההשתתפות מלטפת בעיקר את נבחרות התחתית. השואפות להישגים צריכות להתמקד בבניית הנוסחה שתבטיח יתרון, שתאפשר להאפיל על היריבים ולהוביל. לפעמים אתה רכיב מנצח במתכון הזה, ולפעמים אתה נדבך לוואי. אבל אם אתה חלק כלשהו בתרכובת, עליך להודות על מזלך ולהתעלם ממידת התרומה המשתנה וחולפת. הרי גם אם אתה היית מאמן, וודאי היית מבקש לשים על המגרש את בעלי הכושר המיטבי.
וכשאתה שחקן קבוצתי באמת, אתה הרי יודע שכשאתה קצת מזייף, התזמורת כולה נפגעת. הישגה של קבוצה במירוץ שליחים תמיד מוכתב על ידי האצן החלש ביותר. טעויות קטנות הופכות לפעמים למשמעותיות אם חבורה גדולה של אנשים נדרשת לשלם עליהן. במשחק כזה, האחריות לא מתחלקת בין חברי הקבוצה - להפך. לכל שחקן יש הרבה יותר מעמסה על הכתפיים.
המחשבות האלה ממלאות אותי קנאה. כמה פשוטים וקלים הם חייהם של שחקני הכדורסל. אימוניהם קבועים וסדורים. משכורותיהן נאות. אהדת הקהל מובטחת לרוב, ומנחמת לפרקים. ובראשם - מאמן. הוא המחליט והוא שיתן דין ודברים. הוא שיזהה צרכיהם והוא שידע לרקוח את ההרכב המושלם והמנצח. ואם ייכשל - ילמד לפעם הבאה. כי טעם ההפסד אולי מר, אך גם נחרץ - וחותרי ההצלחה ייתקשו להתעלם ממנו, ויאלצו להסיק מסקנות.
כולנו שחקנים, כך נדמה. אבל הצלחת הנבחרת מחייבת אותנו להשתעשע גם באימון. להביט ימינה ושמאלה, ובראי, ולשאול עצמינו מהו ההרכב הנכון ומהי הגישה הנכונה. האם הגיע הזמן לשנות, האם אנו יצירתיים ומתוחכמים מספיק, האם ההרמוניה נשמעת נכון, האם הכלים מכוונים, האם קצב הנשימות מצביע על קיומו של לב פועם. האם אלו הם גבולות המגרש הנכונים, האם זו הקבוצה מולה אנו רוצים לשחק, האם המשחק לא התארך יתר על המידה, והאם לא התעייפנו. האם לא כהו עינינו מלראות את לוח התוצאה מרוב הצטברות הדם, היזע והדמעות. שהיו נחלת תפארתנו בעבר, ועתה - מוליכים אותנו להפסד.
מקצוענים אמיתיים חושבים תמיד על טובת הנבחרת, ומבינים את המחיר האישי הנגזר מכך. לעיתים הרי, יאלצו להוציא גם את עצמם. הטובים שבהם אינם מחכים להנחיות המאמן. לחסרי המזל שבהם כלל אין מאמן בנמצא. ואז, נדרש השחקן לקחת אחריות החורגת מסמכויותיו הטבעיות. יש שיראו בכך בעיה. אחרים - הזדמנות של ממש.
