אקורד צורם

כבר כמה ימים שהשיר הזה לא יוצא לי מהראש. נדמה כי כולם מכירים אותו, אחד הנדושים והשחוקים שיש לנו במאגר הלאומי. כשכתב חנוך לווין את "חיה לי מיום ליום", וודאי לא תיאר כי יהפוך תוך זמן קצר לאחד השירים המושמעים. אלא שמרחק רב מפריד בין הציניות המהדהדת במילות השיר לבין הלחן הקליט והנדוש המלטף את סרפדי הבתים בביצוע הנפוץ. אני מכוון לביצוע אחר, נשכח, שביצעה במקור תיקי דיין. כמה עצב ובדידות טמונים בביצוע ההוא, שיש בו כדי לחבר אותי באמת אל כל סימן פיסוק בטקסט המקורי.


אני מבקש לנסות ולמצוא את הביצוע המקורי הזה באינטרנט, בעיקר כדי לשמוע פעם נוספת ואולי גם לצרף קישור זריז לכאן, ולא מצליח. הרבה מאוד גרסאות של הלחן המוכר, ואף לא אחת של הביצוע הקסום הזה של תיקי דיין. ואולי דווקא בגלל זה אני כל כך מחבב אותו, דווקא משום שהוא נדיר וקשה להשגה.


ואולי זה בכלל בגלל היעדר ההרמוניה שבביצוע הזה. התווים מסרבים להסתדר בשורה כבמסדר. הם אינם מצייתים לחוקי הפופולארי ומייצרים גוון אחר, שונה. הכאב וחוסר הסימטריות של הדוברת ניכרים גם במוזיקה. העובדה כי תיקי דיין מעולם לא הייתה זמרת, מתיישבת היטב בצרימות הטונים. השיר הזה בא לחשוף באזנינו כאב, מפלח וחד. הוא אינו זקוק לרבגוניות הקשת כדי להחליק במורד הגרון. הוא נועד לשרוט ולפצוע.


הסימטריות מרגיעה את הנפש, אך שבירתה מחייה אותה. היא יוצרת תזזית נחוצה בים שקט מדי, מערערת מוסכמות שיש לנפץ, אמיתות שצריך לשקר, שקרנים שצריך לשכר. כמה מרגיעה הבהייה הבלתי מוסברת בבלתי-מושלם, בחריג המתלקח למול נוף בהיר ומאורגן. כה מעוררת ומחייה המחווה הזו, עד כי כלל לא גיבשתי מבנה סדור לטקסט הנכתב כאן עכשיו. החרגתי אותו מהשגרה, ניפצתי אותו כאן למול המסך. בשבילכם להתבונן. בשבילי להירפא. זוהי צרימת-סיום של חסד, שונות שיש בה יופי, חריגה שמהללת את הקיום.

אומרים שהשמש שלנו, בוערת כבר מיליון שנה. 

כמה יכול לבעור אדם. 

ובסך הכל בשביל מה? 

חלון בהקיץ

מחוץ לכניסה לבית שלי, מהצד השני של דוכן המיצים הטבעיים, ישנו משרד קטן של מתווכים. בניגוד לציפיות, המתווכים עדיין מסתובבים חופשי בטבע ואינם נמנים על זן נכחד גם בעידן האינטרנט. הם מוסיפים להסתובב בקרבנו, משחרים לטרף. כדי לפתות את העוברים ושבים, הם נוטים לפרסם מציאות חדשות בחלון הראווה של המשרד שלהם. זו הייתה גם החלטתו של המשרד הקטן הצמוד לביתי, ונדמה לי שהפתיון תפס. כמעט בכל פעם שאני יוצא מהבית, וזה לא משנה אם זה בשבע בבוקר או בעשר בלילה, אני מזהה אנשים בוהים בחלון. לפעמים הם מציצים מרחוק, מקווים שיחשבו שהם רק בוהים בהשתקפותם, נעולים על נקודה סתמית ביקום. אחרים, ואולי אפילו הרוב, נצמדים קרוב-קרוב לזכוכית העבה, בוחנים בעיניהם את כל האפשרויות הוותיקות והחדשות, מתעדכנים בשינויים ומתחילים בניתוח. איזה רחוב כדאי יותר, ואיזה פחות. איזה מחיר הוא סביר בהחלט ואילו הצעות הם שוד לאור היום והלילה. לרוב הם אינם עומדים שם לבד, ואז מנצלים את השהות הממושכת כדי לתאר בפירוט איך כמעט-כמעט השיגו דיל לפני כמה שנים שהתגלה כתרמית, באיזה אופן הם מתכוונים לחסוך די כסף כדי להקים את ארמון תשוקתם, וכיצד המתווך שמעבר לכביש מפרסם בבלעדיות את אותה המודעה מבלי להבחין באבסורד. ההצהרות, כמו גם חשבונות הבנקים של המפנטזים, מסתיימות לרוב ללא כיסוי. אבל החלומות זורמים מחוץ לבית שלי כמו מים, השוטפים את הזכוכית, שניצבת דוממה, וחוצצת באכזריות נחושה בין דמיון למציאות.


אסופת השלטים המודפסים המעטרים את החלון מכסים לחלוטין את המתרחש בתוך החדר. הם משמשים ככיסוי הולם שיכול להסוות את אלה האמיצים שלא יסתפקו בחלומות ויעזו גם להיכנס לתוך היכל האשליות. אבל יותר משמכסים את הפנים, הם מטשטשים את החוץ. אלו הבוהים בשלטים יתקשו להבחין בהשתקפותם הניבטת אליהם מבעד לזגוגית הנוצצת. הם מסתכלים על החלומות התלויים והמודבקים, את הפנטזיות המשודכות שורות-שורות, ורק את עצמם לא יצליחו לזהות. איפה הם מתחבאים בין שלל החלומות האלה? האם החלומות האלה בהכרח שלהם? אולי מוטב שהשלטים מסתירים את ההשתקפות. אחרת, עוד היו מגלים לתדהמתם שהם נטולי השתקפות. לא נותר מהם אלא אוויר חם, נוטף זיעה וסיפורים, ונטול כיוון ודרך.


ומבלי שאצמד לחלון, גם אני ביניהם, מסתובב בין החולמים. אני מוצא עצמי מפנטז ומתהלך בין מרפסות וגינות, ומתגעגע למה שלא היה לי ואולי לעולם לא יהיה. אני חושק בנחלה מרווחת, ומתוסכל עוד קודם שהתחלתי בחיפוש. אני עובד קשה, שעות מרובות - ואני מרוויח מעט מאוד כסף. שקיי החוויות שלי כבדים, אך ארנקי קל. אולי טוב שכך. עם ארנקים כבדים קשה לרחף באוויר, ומהקרקע המרפסות נחזות רק בקושי.


עד מתי יוסיפו להמתין מחוץ לביתי, אני שואל את עצמי. ניצבים כתזכורת בוהה, מזכירים שבכל מקום בו דלת נסגרת מופיע לו חלון. עד מתי נרדוף אחרי חלומות של אחרים, תקוות שקריות המייצרות אכזבות של אמת. בסופו של דבר הרי נבין. נלמד בדרך הקשה שמרדף הבטון הזה אווילי. הרי אנחנו לא באמת זקוקים לקירות וחדרים, אלא דווקא לכיווני האוויר - מקורות חמצן שימלאו את הריאות שלנו בחופש יצירה. הבית המפואר ביותר הוא זה שהיצירה זורחת בו, החימום ההולם לחורף הוא להט העשייה, והמיזוג האידיאלי לקיץ נסוב מרוח הנפש. והמילים המרגשות האלה, עודן נמרחות על הדף, וממתינות בתורן להיכנס אל הראש. אולי זה יקרה ביום מן הימים. שנפסיק להיצמד לחלונות ראווה, חלונות עוועים. כשנתחיל ממה שאפשר, נתקדם למה שרצוי, נוביל למה שנכון. 

רוח תל אביב

אני בכלל קצין בצבא, אז להפגין בכיכר אסור לי. ההנחיות אומרות שאני מנוע מלהביע תמיכה בכל מחאה חברתית, וההבהרות האחרונות מוציאות מכלל אפשרות גם את המאבק העכשווי. ניכר שהאיסור גורף ומוחלט. אבל חברים אחרים, מכרים, שהסתובבו בין שורות ההפגנה הערב בתל אביב נהנו מאוד. האחרים, שמעולם לא פגשתי ורק במקרה הגיעו רשמיהם לאזניי כשמועה בלתי מאומתת, אמרו שהאווירה הייתה מיוחדת, מבחן של נחישות וכוח עמידה. לא פשוט היה לשמוע על קשיי המחייה הבלתי אפשריים ובלתי הוגנים של המורה מהדרום או העולה מאתיופיה, אב לשני ילדים. במיוחד קשה היה לשמוע את עדותה של ניצולת השואה בת ה-83, שבמקום לדבר על הגירוש לקפריסין ואובדן משפחתה, סיפרה על הטיפול בבעלה החולה. היא אמנם מקבלת מלגת קיום מממשלת גרמניה, והוא זכאי לפנסיה מעיריית פתח תקווה. אלא שהסכום של שניהם מגיע לכדי 4000 שח בלבד, ועם זה באמת שאי אפשר לעשות שום דבר. בטח לא אם יש לך 12 נכדים, ואין לך את האפשרות לקנות להם כמעט שום דבר.


אני קצין בצבא, ולהזדהות אסור לי. בטח לא עם נועם שליט שהגיע גם הוא לשאת דברי כאב בעצרת (כך מספרים החברים). שליט הוא כנראה הנואם ששמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות בעצרות שהתקיימו בארץ, והפעם הוא בא לציין יום הולדת נוסף של גלעד בשבי, 6 במספר. כשמדברים על הצורך בצדק חברתי, קשה לפסוח על משפחת שליט, שאומללותה האצילית פוצעת את הנפש של כולנו. הם דורשים מהמנהיגים לבצע צעד שגם גדול תומכיהם אינו שלם איתו, אך מבין שורות בעיקר מבקשים אחריות. הם טוענים שמי ששלח צריך לדעת להחזיר, ושהנזק שכבר נגרם גבוה יותר מכל תועלת בהקפאת העסקה. אולי הם צודקים, לי בטח אסור להגיד. אבל הקהל היום תמך ועודד, ובעיקר זעק שוב ושוב: "ביזיון". לא בנימה של התרסה או השמצה, אלא בגוון של בושה. אנחנו לא זועמים נגד הביזיון, אנחנו חלק ממנו. ועד עכשיו שתקנו, והגיע הזמן לכפר ולתקן.


אבל אני כאמור בכלל לא מביע עמדה בסוגיות האלה, כי אני קצין בצה"ל. חובתי המרכזית היא למען הגנת המדינה ושמירה על בטחון ישראל. ההפרה היחידה של החובה הזו מבחינתי תתבצע ברגע זה, כאן ועכשיו. אני מוותר לרגע אחד על מחוייבותו לבטחון המידע ואשתף באחד הסודות השמורים, והמוכרים ביותר במדינה. הנשק החזק והאפקטיבי ביותר של מדינת ישראל לא שמור בשום בונקר או מנהרה סודית, והוא לא הונדס בידי מומחים בעלי שמות עלומים. הוא מצוי בדיוק שם, מתחת לאף שלנו, ברחוב שליד הבית. עוצמת הסולידריות המושרשת שהתגלתה הערב ברחובות תל אביב יכולה להכות גל בעולם כולו. זה בכלל לא משנה כמה אנשים נכחו הערב באמצע הכביש מול הבמה. מה שמשנה שאותם עשרות אלפים עזבו את הכל והקפיאו לשעה קלה את שגרת החיים כדי להשתתף במאבק שכבר גדול מסך חלקיו. 


והדבר הזה לא יכול היה לקרות במקום אחר חוץ מתל אביב, שכבר מזמן הפכה ליותר מעוד עיר בישראל. היא מעוז של שפיות, ומבצר של מוסר וחמלה. על כל חולאיה, התושבים בתל אביב מחזיקים בנפש הפועמת והכנה של המדינה הזו, ומחיים בכל פעם מחדש את הגאווה הקולקטיבית שלנו במי שאנחנו ומה שאנחנו.


דקות לפני שהתחילה העצרת יצאה משלחת ממאהל המחאה ברחוב נורדאו לכיוון שדרות שאול המלך. בדרך, כך מספרים האחרים שאיני מכיר, עברה התהלוכה הזו גם ליד הבית שבו אני גר. ליד המגפונים והססמאות, הונף שלט גדול: "מאהל נורדאו". אמא שלי התגוררה ברחוב הזה בילדותה, כשעוד הכל היה כאן תמים והשכנים התגוררו בדמי מפתח. התקווה הייתה להקים כאן עיר שוויונית, שתייצר שוויון הזדמנויות אמיתי בצניעות ובתמיכה הדדית. משהו השתבש במהלך הדרך. לא פלא שכל אוהל נוסף שמוקם בעיר הזו, הופך אותה עבורי יותר ויותר לבית.


אבל מה אני מבין ויודע. אני קצין בצה"ל, ותפקידי להגן על המדינה. ובתל אביב הרי קורים דברים אחרים, זו הרי מדינה אחרת שם. ככה הם מספרים, האחרים. שיום יגיע ואהיה אחד מהם. 

שניים

שני ילדים עומדים מתחת לחופה לבנה. מתרגשים, מחייכים. בעיני כולם הם עדיין צעירים, רגע לפי שלב ההתבגרות המכריע, המחייב. אין חרטות או הרהורים בשלב זה, רק התרגשות קלה ושמחה שהיום הזה כבר הגיע. הם סוקרים את הקהל ומחייכים לחברים. רשמית וסופית, הם כבר לא לבד. מעכשיו יעברו את זה יחד.


שני סיפורים נפרדים מתערבבים ומתאחדים להם בטקס אחד. הסיפור הראשון שייך לכולנו, והוא נמשך אלפי בשנים. הוא שעיצב את מרבית סממני הטקס, את האירוע כולו, את המנהגים והברכות, את השמלה הלבנה והכוס. הוא שמזכיר לנו את נצח ישראל, ומאיים פן נשכח את ירושלים. זהו הסיפור שאינו נגמר. הסיפור השני הוא הסיפור האישי, המבקש לחלוק איתו את אותה המשבצת. הוא מתכתב איתו, לפעמים מתווכח ודורך על האצבעות. הוא שליהק את הרב המסויים הזה לתפקיד, למרות שאינו מוכר על פי חוק. הוא שתלה את צעיפי "הפועל" על יתדות החופה. הוא שישלח אותם אחר כך לחוצלארץ כדי שיקודשו בפראג כדת משה וישראל. 


שתי עיניים רטובות, לחות, מגיחות בפרצופים מגוונים בקהל. אף אחד הרי לא בוכה, בטח שלא גברים ישראלים. אבל קשה להתעלם מהניצוצות הבוהקים המתנפצים לעבר הבמה המוגבהת עם כל צילום שנלקח. אני נשאב בעל כורחי לזכרונות מעשרים השנים האחרונות, לתיעוד מסלול החיים שהוביל את הילד הזה בסופו של דבר לשים על עצמו עניבה ולהתאחד עם בחירת ליבו. אני מתקשה להאמין כמה זמן עבר, כמה חוויות נשזרו כדי לאפשר את הרגע הזה. בשבילם, בשבילנו.


שתי סיבות טובות, שני טעמים משכנעים, הופכים את האירוע הזה למלא אושר ותקווה. האחד הוא המקרה הפרטי של הזוג הצעיר והמוצלח הזה. הם מצאו זה את זו, והיטיבו לבשר את זה לעולם כולו. נגד כל חוקי ההסתברות והסיכויים, הם ניצחו את הסטטיסטיקה ואוחדו בטבעות משותפות. והסיבה השנייה? היא שוב, שלנו. כי אם החברים האלה שלי מצאו את האושר שלהם, סימן שהוא קיים, ואולי הוא גם בהישג יד. האירוע המיוחד הזה, שכולו-טוב, שלמשך כמה שעות מציב אותנו ברגעי שמחה וקרבה ותמיכת אין קץ מצד היקרים לנו, יכול להתקיים גם בנחלתנו ביום מן הימים. גם אם יראה כך או אחרת, גם אנחנו עוד עשויים בטעות לזכות באושר שכל כך מגיע לנו. בשביל זוגיות האמת הזו, "השניים" היפה והשלם הזה מכל הבחינות, שווה בהחלט להמתין בסבלנות. אחרי הכל, אנחנו כבר בחצי.