באין מענה

עומדים בתור ארוך, ממתינים.
אני מעיין בטקסט קצר, מסביר כיצד הכתיבה, אמנות הסיפור, הפכה במרוצת השנים למנוסה מן המוות, תחליף לאובדן.
מאחוריי זר משוחח עם חבריו, עליהן.
הוא מדבר בהן ומזכיר שמותיהן המפורשות.
ומלין כי בשל מצבו הנוכחי הן לא נענות, נותרות יתומות.
אני מניח כי בתפילותיו המדובר, ומסתובב להבחין במאמין,
ומתפכח להבין כי לא תפילות כי אם שיחות.
על מרחקו הכפוי מהמכשיר הוא מקונן,
על הניתוק הבלתי אמצעי, על העדר החיבור הנחשק.
וכאילו אין די בכך שהוא ממתין כאן בתור, הופרד מחברו הטוב בעולם, מצינור החמצן.
"בוודאי עשרות מהן אינן נענות", יטען בצער,
ובהיעדרן, גם הוא נעדר,
גם הוא אינו נהנה. וכיצד יהנה בעודו מעונה, וספק אם ישרוד.
הרי מעגל החיים החדש נפרש בפנינו:
הטכנולוגיה המתחדשת הביסה הבדידות,
הבדידות היא מוות. הפחד המצמית ממנה קיומי.
כל עוד נתחדש, נחיה. כשננותק מהמכונה, נפסיק לנשום.
אולי צודק הזר שהצמיד תפילותיו לשיחותיו,
צדקנו כולנו,
אך אין בכך כל משמעות בהיעדר יכולת שיתוף.
נמשיך להמתין.

גם תורכם יגיע

מתחת לבית שלי, התארגנו בימים האחרונים שני תורים ארוכים, עשויי אדם, מתוחים בשורה מתמשכת. בשני רחובות מקבילים באותה השכונה, סביב אותו הבניין, שני טורים. שניהם התאספו משך שעות ארוכות, באישון ליל. שניהם התמקמו בשקט של ציפייה, מהולת דריכות מתוחה. המתנה למשהו שעתיד להתרחש.

האחד, בצד הטוב של השכונה, תור מחוץ לחנות אלקטרוניקה בערב שחרורו של האייפון החדש. תחת רגלי הממתינים שטיח אדום, ביניהם סרטי חציצה, לפניהם אור בוהק של חלל תצוגה וקופות. אין כל הגיון בהמתנתם כאן הלילה, רק להיות ראשונים. שוכנעו שבכך תלויה זהותם ואולי קיומם. העוברים סביבם מביטים בתמיהה, ואולי בהתנשאות אפופת רחמים. עד יגיעו לסוף התור ויזכו במוצר הנכסף, ותוכל שלוותם לשוב למחוזות מרגוע נינוחים.

התור השני, בצד השני של הבניין, והוא אינו מסודר ומאורגן. מחוץ למשרד הרווחה נתאספו המונים. הביטו על פניהם, אינם מכירים אותם. לא פגשתם בהם מעולם, בשמותיהם לא קראתם. אבל הם מכירים אתכם היטב: ניקו את חדריכם, הגישו את מנותיכם, השגיחו על ילדיכם, על הוריכם. מאתמול הם עומדים כאן על שפת הכביש, השפה המקומית היחידה בה הם שולטים. הבוקר, חלקם מרימים גזרי קרטונים מעל ראשם כדי להגן מהשמש הקופחת. מכוניות צופרות כדי להרחיק מהכביש, אולי גם מהלב. מה עושים המשוגעים האלה כאן מאתמול, לשם מה הם מחכים כאן. מחשבה באה וחולפת, מתפנה מרצון. אבל הם כנראה יודעים שאם לא ימתינו, לא יאכלו. זוהי אינה גחמה של אדם החושק במוצר חדיש. רק נחישותו של רעב או עייפה, שיש להם רגליים להמתין אבל אין פנים לזהות. הם ימשיכו להמתין האלמונים האלה, יחכו לדבר מה שאולי לא יגיע.

שני התורים בשני צידי הבניין הם שני אגפים נפרדים בשני צידי הקפיטליזם. אנשי השטיח האדום לא יבחינו בנתיני הרווחה. אף אחד מהם אינו מביט לצדדים.

ואתם, יום אחד גם אתם תעברו לתור השני. כשתחלו, כשתזדקנו, כשתזדקקו, כשתטעו. ומה אז תעשו? ומה אז תחשבו? כשיחלפו לידכם מבלי להסתכל, כשתציק לכם השמש ודבר לא יטיל צל, לגונן על מצוקתכם.

אולי מוטב עוד היום להבחין בצד השני, בתור שמעבר לבניין. לעצור, להתעניין, לשאול. לא רק כי בני אנוש אתם. גם כי ככל שעובר הזמן, מתרחקים אתם מן השטיח האדום ומתקרבים אל התור הנסתר. תור שממנו אין התקדמות ואין זוהר כוכבים. תור שעומדים בו בשקט, ללא קול, ללא חשיבות, ללא סיבה.

הוראה מגבוה

יום אחד, כך אני מאמין, תיכנס המנהלת לכיתה ותבקש את תשומת לב כלל התלמידים. הם יעירו את הבחור השמנמן בשורה האחורית, וישבו זקוף. היא תסביר שזה לא ייקח הרבה זמן, אבל שיש בפיה הודעה שלא יכולה להמתין, שהיא עוברת מכיתה לכיתה ומבשרת, ושעד סוף היום תנכח בכל הכיתות. והיא תוסיף שכך עושות המנהלות בכל בתי הספר, בכל הערים ובכל המדינות. ושמדובר בהוראה מגבוה, מהכי גבוה, שאין גבוה מכך.

והיא תספר שאחרי בדיקות רציניות שנעשו, ולא פירטה מי בדק ומה בדק ולמה, רק שאחרי הבדיקות והמחקרים שעשו הם החליטו שמעתה יחול איסור חמור ומוחלט ללמד וללמוד חשבון. כן, שמענו נכון. מעתה לא יורשה אף מורה ללמד ואף תלמיד לא יתרגל. ותחול אכיפה מחמירה ופיקוח קפדני כדי לוודא שאין תקלות.

רק ערב קודם קיבלה את ההנחייה. הגיעה במעטפה סגורה ומרובת ניירות. פורטו שם תוצאות המחקר שנמשך שלושים שנים והתפרש על פני עשרות מדינות. מה שהוכח שם היה חד משמעי, מובהק ומטריד.

הילדים שלומדים חשבון, כך מסתבר, לומדים מגיל צעיר להבחין בין פתרונות נכונים לשגויים. הם מתאמצים לעשות חישובים מדוייקים שיביאו אותם לתשובות המוגדרות. זה נראה מצויין במבחנים. זה מקדם את המדע, ותורם לדירוג בתי הספר. יש רק בעיה אחת: זה דופק לילדים האלה את החיים.

המחקרים מצביעים על כך שהמירוץ אחר הפתרון הנכון אינו תם. הוא נמשך בקנאות לאורך כל השנים. רק יחידי סגולה מצליחים להתחמק. זוכים לאושר נדיר השמור אך למספרים לא רציונאליים, שאינם זקוקים לייצוג תבניתי כדי להיות שווים למשהו. הם מתרחקים מקווי שבר ואינם בחזקת איש. יוצאים מחוץ למשבצות, למשוואות המוכרות.

ועכשיו, עושים לזה סוף. הילדים שלנו ילמדו שיש כמה תשובות אפשריות, ואפילו שיש שאלות ללא מענה. המומחים בדקו: זה לא יפגע במדע, אבל יתרום לאושר. אושר שלא ניתן לכמת או לספור, רק להרגיש. אלגברה של הלב.

בחדר חשוב במדינה רחוקה ישב איש חזק. הוא הביט על נתוני הצבאות, הנשק, הכלכלות והמשאבים בעולם. בהה וחייך. מי היה מאמין שחשבנו שיש צורך בכל אלה כדי להציל חיים. ובאותו הזמן, החיים האמיתיים המתינו שנבין, שנעצור לחשוב.

אף אחד לא יודע היכן בדיוק התקבלה ההחלטה. שמועות עקשניות דיברו על הוראה מגבוה, מהכי גבוה. אם אמנם כך ייתכן שמעולם לא ניתנה בע"פ. שנכתבה בספרים. תורה משמיים.

היום האחרון של המסע לפולין

זה היה היום האחרון של המסע שלנו לפולין. מאות קצינים במדים, מובלים בין מחנות השמדה, מודרכים להתרגש ולהתעצב. אנחנו כבר היינו מחוץ ליערות, במבנה מסודר ומואר, מסכמים פעם נוספת את החווייה בצוותים, רגע לפני הטיסה. כל אחד אומר שאת על נפשו, וברוב המקרים, את המצופה והנכון להאמר.

רגע לפני שהולכים, מתכנסים כל הצוותים יחד לסיכום המוני. אני מתיישב וראש הצוות קורא לי לרגע. "שמע, ביקשו שנציג מכל צוות יסכם בכמה מילים את החווייה, אז תחשוב על משהו ושיגיע תורך תקום ותדבר. בהצלחה". ברוב המקרים הנחייה שכזו אינה מטרידה אותי, תמיד אמצא משהו להגיד. הפעם היא הכניסה אותי ללחץ. אולי הפורום הגדול, הנושא. העובדה שמאסתי כל כך בדקלומים החוזרים האלה לאורך המסע עד שלא הצלחתי להיזכר אפילו בדברי חבריי לצוות. לא עברו כמה דקות, וראש המסע סיים את דבריו. אני נקראתי לעמוד מול כולם ולשאת כמה מילים.

אני זוכר שקצת רעדתי. אפילו כשאני נזכר בכך חלק מהרעד הזה שב וחוזר. הצלחתי לשרבב כמה מילים כלליות וחסרות משמעות על מסע משמעותי וזכרון שיישאר. ואז השתתקתי, לא ידעתי איך להמשיך. לא רציתי להישמע בנאלי ושגרתי, במקרים כאלה אני מעדיף כבר לשתוק. העברתי את העיניים על שורות הקהל, עד שנתקלתי בפנים מוכרות. שני אנשים, חברי הצוות שלי, ישבו אחד ליד השני. בהבזק של רגע ידעתי מה אני רוצה להגיד, מה אני חייב להגיד.

"לאף אחד מאיתנו לא היה קל במסע הזה. אבל אצלי בצוות יש מישהו שהיה לו קשה יותר. והסיבה היא, שמעבר למראות ולעדויות ששמענו, לבחור הזה נוסף גם קושי פיזי, משום שהוא צעד שעות ארוכות בלי לאכול ובלי לשתות". בצירוף מקרים יצא המסע הזה בדיוק בחודש הרמדאן, ואחד מהבחורים בצוות שלנו, גשש במקצועו, הקפיד מאוד על הלכות הצום. "אני חייב לספר לכם, הבחור לא קיטר ולא התלונן. פעם אחת לא הלין על עייפות, ומנגד לא ויתר על אף הליכה. הגיע איתנו והאזין בריכוז רב. הרי בשביל זה נסע איתנו, החלטה שאין לקחת אותה כמובנת מאיליה". 

"ואני רוצה לספר לכם על עוד אדם שהותיר בי רושם עמוק במהלך המסע שלנו. ראש הצוות שלי. קצין בכיר בחיל הרפואה, בן לעדה הדרוזית. את הנאום המרגש שלו למרגלות גיא ההריגה פתח בהתנצלות מסוייגת, שהרי אין לו סיפורים משפחתיים לשתף, ואת ספרי השמות הארוכים במחנות לא פקד בהתרגשות. ובכל זאת, הוא מרגיש שמשהו מקשר אותו לכאן, אלינו". לא במפתיע, היה אותו קצין מהרופאים המרכזיים שניהלו את בית החולים המאולתר בגבול הצפון לטיפול בפליטים הסורים שהגיעו בחשאי לסיוע בישראל.

"הסיפור הנורא שליווה אותנו במסע הזה הוא פרק שחור וכאוב בהיסטוריה של העם היהודי. הנוכחות של שני האנשים האלה במסע שלנו מסמלת פרק חשוב בהיסטוריה של העם הישראלי. של הזהות החדשה שגיבשנו, של האופן בו התעצבנו כחברה, על הערכים והאמונות המלכדות שלנו. הנוכחות של האנשים האלה במסע שלנו מרגשת אותי לא רק בגלל הסולידאריות שהם מפגינים כלפינו, אלא משום שהם מייצגים בעיניי את המסר הכי עמוק שזועק מהאדמה המקוללת הזו - השליחות שלנו כעם. לא להסתפק באמירה "לא עוד" כלפי העם היהודי, אלא לשאת מסר מוסרי חזק כלפי כל ניסיון להכחיד עם ולנקוט באלימות אכזרית כלפי חפים מפשע. כי אם נחשוב שהשואה היהודית היא מקרה ייחודי בהיסטוריה, אנחנו פותחים את הדלת לשואה הבאה, ואולי לא נבחין בה ואולי היא כבר החלה. המסר הרבה יותר מורכב - אנחנו יצאנו מכאן כיהודים נרדפים אבל חזרנו כישראלים, חלק ממשפחת עמי העולם. המחוייבות שלנו היא כלפי העם שלנו וכלפי המוסר שלנו, ואנחנו מחוייבים לפעול לאורו למול כל ניצני רוע באשר הם".

כמה אנשים ניגשו אליי אחר כך. אחד מהם אמר: "אתה יודע, מה שאמרת שם, זה בכלל לא מה שאמרנו בשיחה הצוותית". כן, אני יודע, עניתי לו. אבל אולי זה מה שהיינו צריכים להגיד.