זה היה היום האחרון של המסע שלנו לפולין. מאות קצינים במדים, מובלים בין מחנות השמדה, מודרכים להתרגש ולהתעצב. אנחנו כבר היינו מחוץ ליערות, במבנה מסודר ומואר, מסכמים פעם נוספת את החווייה בצוותים, רגע לפני הטיסה. כל אחד אומר שאת על נפשו, וברוב המקרים, את המצופה והנכון להאמר.
רגע לפני שהולכים, מתכנסים כל הצוותים יחד לסיכום המוני. אני מתיישב וראש הצוות קורא לי לרגע. "שמע, ביקשו שנציג מכל צוות יסכם בכמה מילים את החווייה, אז תחשוב על משהו ושיגיע תורך תקום ותדבר. בהצלחה". ברוב המקרים הנחייה שכזו אינה מטרידה אותי, תמיד אמצא משהו להגיד. הפעם היא הכניסה אותי ללחץ. אולי הפורום הגדול, הנושא. העובדה שמאסתי כל כך בדקלומים החוזרים האלה לאורך המסע עד שלא הצלחתי להיזכר אפילו בדברי חבריי לצוות. לא עברו כמה דקות, וראש המסע סיים את דבריו. אני נקראתי לעמוד מול כולם ולשאת כמה מילים.
אני זוכר שקצת רעדתי. אפילו כשאני נזכר בכך חלק מהרעד הזה שב וחוזר. הצלחתי לשרבב כמה מילים כלליות וחסרות משמעות על מסע משמעותי וזכרון שיישאר. ואז השתתקתי, לא ידעתי איך להמשיך. לא רציתי להישמע בנאלי ושגרתי, במקרים כאלה אני מעדיף כבר לשתוק. העברתי את העיניים על שורות הקהל, עד שנתקלתי בפנים מוכרות. שני אנשים, חברי הצוות שלי, ישבו אחד ליד השני. בהבזק של רגע ידעתי מה אני רוצה להגיד, מה אני חייב להגיד.
"לאף אחד מאיתנו לא היה קל במסע הזה. אבל אצלי בצוות יש מישהו שהיה לו קשה יותר. והסיבה היא, שמעבר למראות ולעדויות ששמענו, לבחור הזה נוסף גם קושי פיזי, משום שהוא צעד שעות ארוכות בלי לאכול ובלי לשתות". בצירוף מקרים יצא המסע הזה בדיוק בחודש הרמדאן, ואחד מהבחורים בצוות שלנו, גשש במקצועו, הקפיד מאוד על הלכות הצום. "אני חייב לספר לכם, הבחור לא קיטר ולא התלונן. פעם אחת לא הלין על עייפות, ומנגד לא ויתר על אף הליכה. הגיע איתנו והאזין בריכוז רב. הרי בשביל זה נסע איתנו, החלטה שאין לקחת אותה כמובנת מאיליה".
"ואני רוצה לספר לכם על עוד אדם שהותיר בי רושם עמוק במהלך המסע שלנו. ראש הצוות שלי. קצין בכיר בחיל הרפואה, בן לעדה הדרוזית. את הנאום המרגש שלו למרגלות גיא ההריגה פתח בהתנצלות מסוייגת, שהרי אין לו סיפורים משפחתיים לשתף, ואת ספרי השמות הארוכים במחנות לא פקד בהתרגשות. ובכל זאת, הוא מרגיש שמשהו מקשר אותו לכאן, אלינו". לא במפתיע, היה אותו קצין מהרופאים המרכזיים שניהלו את בית החולים המאולתר בגבול הצפון לטיפול בפליטים הסורים שהגיעו בחשאי לסיוע בישראל.
"הסיפור הנורא שליווה אותנו במסע הזה הוא פרק שחור וכאוב בהיסטוריה של העם היהודי. הנוכחות של שני האנשים האלה במסע שלנו מסמלת פרק חשוב בהיסטוריה של העם הישראלי. של הזהות החדשה שגיבשנו, של האופן בו התעצבנו כחברה, על הערכים והאמונות המלכדות שלנו. הנוכחות של האנשים האלה במסע שלנו מרגשת אותי לא רק בגלל הסולידאריות שהם מפגינים כלפינו, אלא משום שהם מייצגים בעיניי את המסר הכי עמוק שזועק מהאדמה המקוללת הזו - השליחות שלנו כעם. לא להסתפק באמירה "לא עוד" כלפי העם היהודי, אלא לשאת מסר מוסרי חזק כלפי כל ניסיון להכחיד עם ולנקוט באלימות אכזרית כלפי חפים מפשע. כי אם נחשוב שהשואה היהודית היא מקרה ייחודי בהיסטוריה, אנחנו פותחים את הדלת לשואה הבאה, ואולי לא נבחין בה ואולי היא כבר החלה. המסר הרבה יותר מורכב - אנחנו יצאנו מכאן כיהודים נרדפים אבל חזרנו כישראלים, חלק ממשפחת עמי העולם. המחוייבות שלנו היא כלפי העם שלנו וכלפי המוסר שלנו, ואנחנו מחוייבים לפעול לאורו למול כל ניצני רוע באשר הם".
כמה אנשים ניגשו אליי אחר כך. אחד מהם אמר: "אתה יודע, מה שאמרת שם, זה בכלל לא מה שאמרנו בשיחה הצוותית". כן, אני יודע, עניתי לו. אבל אולי זה מה שהיינו צריכים להגיד.
רגע לפני שהולכים, מתכנסים כל הצוותים יחד לסיכום המוני. אני מתיישב וראש הצוות קורא לי לרגע. "שמע, ביקשו שנציג מכל צוות יסכם בכמה מילים את החווייה, אז תחשוב על משהו ושיגיע תורך תקום ותדבר. בהצלחה". ברוב המקרים הנחייה שכזו אינה מטרידה אותי, תמיד אמצא משהו להגיד. הפעם היא הכניסה אותי ללחץ. אולי הפורום הגדול, הנושא. העובדה שמאסתי כל כך בדקלומים החוזרים האלה לאורך המסע עד שלא הצלחתי להיזכר אפילו בדברי חבריי לצוות. לא עברו כמה דקות, וראש המסע סיים את דבריו. אני נקראתי לעמוד מול כולם ולשאת כמה מילים.
אני זוכר שקצת רעדתי. אפילו כשאני נזכר בכך חלק מהרעד הזה שב וחוזר. הצלחתי לשרבב כמה מילים כלליות וחסרות משמעות על מסע משמעותי וזכרון שיישאר. ואז השתתקתי, לא ידעתי איך להמשיך. לא רציתי להישמע בנאלי ושגרתי, במקרים כאלה אני מעדיף כבר לשתוק. העברתי את העיניים על שורות הקהל, עד שנתקלתי בפנים מוכרות. שני אנשים, חברי הצוות שלי, ישבו אחד ליד השני. בהבזק של רגע ידעתי מה אני רוצה להגיד, מה אני חייב להגיד.
"לאף אחד מאיתנו לא היה קל במסע הזה. אבל אצלי בצוות יש מישהו שהיה לו קשה יותר. והסיבה היא, שמעבר למראות ולעדויות ששמענו, לבחור הזה נוסף גם קושי פיזי, משום שהוא צעד שעות ארוכות בלי לאכול ובלי לשתות". בצירוף מקרים יצא המסע הזה בדיוק בחודש הרמדאן, ואחד מהבחורים בצוות שלנו, גשש במקצועו, הקפיד מאוד על הלכות הצום. "אני חייב לספר לכם, הבחור לא קיטר ולא התלונן. פעם אחת לא הלין על עייפות, ומנגד לא ויתר על אף הליכה. הגיע איתנו והאזין בריכוז רב. הרי בשביל זה נסע איתנו, החלטה שאין לקחת אותה כמובנת מאיליה".
"ואני רוצה לספר לכם על עוד אדם שהותיר בי רושם עמוק במהלך המסע שלנו. ראש הצוות שלי. קצין בכיר בחיל הרפואה, בן לעדה הדרוזית. את הנאום המרגש שלו למרגלות גיא ההריגה פתח בהתנצלות מסוייגת, שהרי אין לו סיפורים משפחתיים לשתף, ואת ספרי השמות הארוכים במחנות לא פקד בהתרגשות. ובכל זאת, הוא מרגיש שמשהו מקשר אותו לכאן, אלינו". לא במפתיע, היה אותו קצין מהרופאים המרכזיים שניהלו את בית החולים המאולתר בגבול הצפון לטיפול בפליטים הסורים שהגיעו בחשאי לסיוע בישראל.
"הסיפור הנורא שליווה אותנו במסע הזה הוא פרק שחור וכאוב בהיסטוריה של העם היהודי. הנוכחות של שני האנשים האלה במסע שלנו מסמלת פרק חשוב בהיסטוריה של העם הישראלי. של הזהות החדשה שגיבשנו, של האופן בו התעצבנו כחברה, על הערכים והאמונות המלכדות שלנו. הנוכחות של האנשים האלה במסע שלנו מרגשת אותי לא רק בגלל הסולידאריות שהם מפגינים כלפינו, אלא משום שהם מייצגים בעיניי את המסר הכי עמוק שזועק מהאדמה המקוללת הזו - השליחות שלנו כעם. לא להסתפק באמירה "לא עוד" כלפי העם היהודי, אלא לשאת מסר מוסרי חזק כלפי כל ניסיון להכחיד עם ולנקוט באלימות אכזרית כלפי חפים מפשע. כי אם נחשוב שהשואה היהודית היא מקרה ייחודי בהיסטוריה, אנחנו פותחים את הדלת לשואה הבאה, ואולי לא נבחין בה ואולי היא כבר החלה. המסר הרבה יותר מורכב - אנחנו יצאנו מכאן כיהודים נרדפים אבל חזרנו כישראלים, חלק ממשפחת עמי העולם. המחוייבות שלנו היא כלפי העם שלנו וכלפי המוסר שלנו, ואנחנו מחוייבים לפעול לאורו למול כל ניצני רוע באשר הם".
כמה אנשים ניגשו אליי אחר כך. אחד מהם אמר: "אתה יודע, מה שאמרת שם, זה בכלל לא מה שאמרנו בשיחה הצוותית". כן, אני יודע, עניתי לו. אבל אולי זה מה שהיינו צריכים להגיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה