אין נגע חמור, מדבק והרסני יותר שידעה ההיסטוריה הרעיונית המודרנית מאשר הפולטיקלי קורקט. הוא מונע מאיתנו לדבר על הבדלים בין המינים ובכך הופך את השיח הפמיניסטי לרדוד. הוא מסרס את הדיון הנחוץ בפערי תרבויות ודתות ומטשטש בכך את השורשים הקיימים המעודדים שנאה ואלימות. הוא פוגע גם ביכולת המוסרית שלנו להגיד: לא תמיד שני הצדדים אשמים. לעיתים צד אחד אחראי יותר, אשם יותר, תוקפני יותר. גם שכך, עדיין מוטב שהפתרון יהיה יותר חכם מצודק, אבל את האמת אסור להסתיר. כשכל המילים מדיפות ניחוח טוהר כיבוס, לא ניתן לבטא את החספוס המר של הקיום. וכך במקום שיהיה השיח פורה ונוקב ומפרה, הוא יבש וקוצני ומתפורר.
מכאן שאנו נדרשים לתהות מהו הקוטב המדוייק שימשוך את המטוטלת אל מרכז השפיות. והתשובה, די ברורה. בוטות, מהסוג המושחז והמדוייק והאמיץ ביותר. לא התלהמות או עוינות, רק כנות ישרה ומזוקקת שתאפשר להתווכח או להסכים, ובכל מקרה תרחיק אותנו משיתוק המוחין של הססמאות הנקיות.
כי אנחנו לא מעזים לדבר על קנאות האסלאם או יהירות היהדות. מנתחים מעשים בשיקולים וסיבות ולא מכירים בכך שלפעמים מישהו זורק אבנים כי הוא אידיוט. מהללים את השוויון בפני האל ומתעלמים מהניצול שלו בידי גדולי הגזענים. מסבירים שיש מקום לכל סוגי המוסיקה, ונותנים בכך חסד מיותר גם לתחתית השטחיות. מחייכים איפה שצריך לצעוק. מלטפים איפה שצריך להרביץ. ובעיקר, מקהים את כל החושים והפינות ומפספסים את המורכבות של החיים. כי אדם יכול להיות בעד שלום וגם בעד מלחמה וגם נאור וגם גזען. הוא בוודאות כל אלה בהיותו אנושי, אז מדוע לחנוק אותו בעטיפות מדכאות של "נכונות".
אם אתם לא כועסים על מישהו, אם לא זעמתם ולא צעקתם ולא זעזעתם ולא הטחתם, לא תרמתם כלום. הרכבת תגיע ליעדים חדשים רק אם תסייעו בניפוץ סלעי מסורת, ותשחטו כמה פרות קדושות שנתקעו באחו. רק אל תתאמצו מדי. לפחות לא כל הזמן.
