החזאי אומר

החזאי אומר שעד סוף השבוע יעלמו המשקעים, שרוחות טובות וחזקות יגיעו מרחוק ויגרשו את העננות. הוא מבטיח חמימות שמשית בהמשך, שיעשה בהיר יותר, שיתפוגג הערפל. יהיה אפשר לצאת החוצה, להתאוורר, להתעטף בקור רוח. הוא טוען שיהיה נעים במיוחד במקומות הגבוהים, שיעשה נוח מאוד, אביבי. שיהיה יותר אור, והוא ידעך מאוחר יותר.
המשכילים מאזינים לחזאי ברדיו מדי בוקר;
וברי המזל שומרים אותו לצידם, כל עונות השנה.

בשירות הוד מלכותה

אישה מהודרת נכנסת לחנות מסוגננת. הטעם שלה, כמו החנות הזו, יקר ומוקפד. היא באה לבחור קופסאות אכסון, מהסוג הנכון. מעניין כיצד תגיב כשתבין שקופסה מעוצבת כזו הובילה אותה לחנות הזו הבוקר. שבקופסא כזו, פחות או יותר, היא מתגוררת.

****

כשיצאנו מהמוזיאון הבריטי המתין שם בחור צעיר שחילק גלויות מיותרות. שני דברים אני זוכר ממנו: את החיוך הנבוך, ואת הרעד. כמה קר היה לו. גם להם היה קר, לזוג ששכב מחוץ לרכבת התחתית עם סמיכה בלויה עליהם. הם ישבו שם מקופלים יחד, וקראו במשותף בספר. העיר הזו מחולקת לשכבות כמו העוגות היקרות בחלון הראווה. מעל אנשי העסקים בקומות העליונות, באמצע קרם תושבים, ומתחת תחתית הזועקת לחמלה. תוכלו לקרוא עליהם בספרי התיירות תחת אזהרות הכייסות.

****

לפעמים, מגיח משומקום הבזק מהילדות. משהו שראית או הרחת מציף בך חוויה נושנה שאתה לא מצליח ללכוד במילים. מוזר, בספרי מדע בדיוני אנו קוראים בהתלהבות על יקומים בהם מתקיימים מרחבי העבר, ההווה והעתיד יחד, אבל כשזה מתרחש במציאות אנחנו מתעלמים. לפעמים מכים בי הבזקים מהעתיד. אני לא מפסיק לחכות להם.

****

48 אחוזים מתושבי לונדון אינם מקומיים. זה מטריד כשאינם יודעים היכן הרחוב שאתה מחפש. זה מתמיה כשאינם מכירים את ההיסטוריה המקומית שעיצבה את מקום עבודתם. אבל לפחות המבט שלהם מבין ומנחם כשאתה יוצא בלי לקנות כי יקר לך.

****

האויר הוא הדבר היחיד שניתן כאן בחינם. כלומר, רק החלקים בהם לא עוברים גלי האינטרנט המסחרי. וגם האוויר המועט שאינו עולה כסף, מזוהם. יום אחד יהיה טהור. ויקר. יחייבו אותך לנשום. זהו מהלך ההיסטוריה.

****

תחנות הרכבת באירופה יפות ומרשימות. יכולות היו להיות מושלמות אלמלא גלגול הצחוק המעיק של הגורל, המתפקע למשמע קול יהודי אומר משפט תמים שכזה.

****

אני שמח שאין לי עט נובע. הכתיבה שלי נועדה לפנקסים, למשפטים קצרים ברכבת התחתית. ובכלל, אני מדמיין, אין הילת כבוד מרשימה יותר מזו המונחת בידיו של סופר, המתפרנס רק בזכות כשרונו ורעיונותיו. אם אמנם כך, מדוע הוא ראוי להערכה רבה יותר מיועץ מוכשר או עורך דין ממולח? אולי הכל תלוי בתחנה בה תבחר לרדת. כמה מהר תבחר להימלט מקסמי התחתית.

מרפסות לונדוניות משולשות

מול המוזיאון לאמנות מודרנית בלונדון צמחו בנייני מגורים. סגנונם מציבם ראויים להיכלל בין מוצגי המוזיאון והשוטטות ביניהם כאילו ממשיכה את הסיור, ומרחיבה את מפת המיצגים.

פסגת תחכומם במרפסות קטנות יפות משולשות בקצה כל דירה. מוקפות בזכוכית, הן אפשרו לכל דייר לעצבם כאוות נפשו. אחד הציב בהם שולחן עבודה ושלוש כרזות דומות. אחר הניח שם פסנתר כנף מרהיב על שטיח בהיר. שלישי הסתפק בספות לאירוח ולמחשבה.

אני מבחין בשלוש הכרזות מעל שולחן העבודה ותוהה מדוע נתלו דווקא הן. פתע אוחזת בי התובנה. לא רק על טעמו של הדייר נתלו, לא רק לשירות ענייניו. שהרי חלל שקוף הפונה אל החלון אינו יכול להיחשב עוד כפרטי. והזכוכית שהייתה אמורה להכניס אור אל החדר אינה אלא חלון ראווה מן החוץ. וכך, באורח פלאי ומקומם, הופך המרחב האינטימי והאישי ביותר, לנחלת הכלל. כל אחד יכול לחלוף, להתבונן, למתוח ביקורת. העיצוב האישי מושפע כולו מטעם ההמונים, מהשאיפה הנצחית לרצותם, לשעשע אותם במחיר חשיפה מוחלטת. להעדיף את ריצויים על פני כל דבר אחר.

ומבלי משים, בהחלטת אדריכל, נעשות המרפסות רכוש ציבורי ולאחר מכן יצירות אמנות. וביצירה קשה לעבוד וקשה לארח. כשאתה ביצירה, אתה מרגיש אורח בביתך, זר בחדרך. האומן פורח כשאיש מהות העבודה קמל. הוא לא ביקש את הפרסום, הוא מנוכר לו.

ואולי מעתה שיבקש לעבוד, ישב במטבח. או אצל חברים. שם אין שולחן עבודה ולכן איש אינו מביט מבחוץ. ואולי בכלל יבין את המבוכה ויעקור את המרפסת מביתו ומליבו. עד אז הפך הבניין למיצג והאדם לאומן. מצוי כל היום במוזיאון. בית אחר כבר אין לו. גם מתוך גופו היה נמלט אם יכול היה. קופץ מהמרפסת.

שלוש עצות לילדים

1. אלוהים

אמרו לכם, שצריך להאמין באלוהים. כי אלוהים הוא הסיבה לקיומנו בעולם, ואלוהים יודע להבחין בין טוב לרע ואלוהים שומר עלינו קטנים כדי שלא נתבלבל ונרצה להגיע לשמים.

אבל האמת היא, שהסיבה לקיומנו פועמת ברגעי חסד של משב סוחף, כשפנינו אל נוף עוצר מחשבה, כשרגלינו על פסגת התרוממות רוח. ורק אהבת אמת מבחינה בין טוב לרע. ואהבה עצמית היא הדרך לצניעות, ובלבד שתהא היא כנה ושלמה.

לכן ילדים, המנעו מסגידה לאל. תנו לו להאמין בכם.לשחררכם מכבלי תפילות. לטהרכם מעול מצוות ואיסורים.

2. מים פושרים

ההוראות על הסבון ברורות ומדאיגות: שטפו היטב במים פושרים כשחודר חול הנדודים לעיניכם. נקו את העיניים כשדואבת בהן זיעת העמל הרב. הוציאו מהם את הבזקי החלומות, את נצנוצי הדימיון ואת אורות התעתועים. הזרימו מים פושרים והקציפו סבון. וודאו את ניקיון מבטכם וזכות התבוננותו. מנעו מהלכלוך לטשטש את בהירות הקווים ונחרצות הדעת. מלאו עצמכם בתחושת הבטחון הנעימה של הקרצוף הפושר.

אך במקומות מסתור סודיים, מתחת לציפורניים ובעומק העור, שמרו בחשאי זכרון אסור: גן העדן מלא ילדים שנצרבו. מחיר יקר שילמו, והיו משלמים אותו שוב.

3. מצבות

המבוגרים אינם מבינים דבר. הם בנו מצבות של זיכרון והעניקו אותם למתים, שאינם עוד. ואתם, בנו מצבות לחיים. בנקודה בה התרגשתם לראשונה, במקום בו הבנתם, על שפת הנהר בה נסחפתם, בעמק בו זרעתם את עתידכם. שמרו נפשותכם מבטי קברות והקימו שדות זכרון לחיים. הקדישו רגעי התייחדות לאלה שעוד ישנם.