חוץ ממי שהגיע לירח

הגברת המבוגרת שעולה להליכון עם תיק היד שלה. הנערות עם האיפור הליצני הכבד. ההורים שמבטיחים להתחיל לחיות ממחר. המכונית הנוצצת שנקנתה ביוקר כדי להסתיר את ריקנות האופי. נדודי שינה מתמשכים בגלל אהבה נכזבת. להסתתר במקום סגור בגלל כמה טיפות של גשם. למות במלחמה מיותרת. ללבוש עניבה חונקת. להסתיר גסות רוח בכסות של נימוסי שולחן. לכתוב עוד שיר שעוד מישהו כבר כתב מזמן. לעבוד ולחשוב שזה מספיק. לכתוב על הדברים במקום לשנותם. לשנות את הדברים במקום להשלים ולסלוח.

בחיי, החיים האלה פתטיים כל כך. חוץ ממי שהגיע לירח, לאף אחד מאיתנו אין במה להתגאות. הנחמה היחידה בכך היא שמותר לנו לקחת את עצמינו הרבה יותר בקלות. אבל גם את זה, בעיוורון הרדוד שלנו, אנחנו לא מצליחים לעשות.

הגלימה

"מה שאתה לא עושה, תשתדל לא לדרוך לי על הגלימה", ביקש בנימוס מפתיע. ואכן מפתיעה הייתה המחשבה שאדם במעמדו יטריד ראשו הקודר במראהו החיצוני, בלבושו. שיטרח כך להעיר ולהזהיר ברכות עדינה.

מאמץ מוקפד השקעתי בעמידה בבקשתו. כל צעד נשלח קדימה בחשש וזהירות. המאמץ נעשה מסובך יותר עם כל סיבוב, כשהקצב התגבר והמוסיקה הפכה חזקה יותר. קצב הפעימות הוגבר והעיניים עקבו בחדות טורפת אחר ניפופי הרוח ששיחקה עד להכעיס תחת כנפי הגלימה.

פעמים רבות חלפה המחשבה לחדול מן הריקוד המסוכן הזה, לקטוע את הסחרור ההרסני. אבל הלחן הממכר הפך התנועות לטבעיות כל כך, נכונות כל כך. לא נותר חלל פנוי בלב לדבר פרט להמשך המחול, הימשכותו עד אין קץ, עד יבוא הקץ בעצמו ויפסיק את הטירוף.

"זכור להיזהר מהגלימה", אמר פעם נוספת בשתיקה. ואני, מהופנט מהריקוד, מגביר את הקצב ומתמסר. בוהה רק בגלימתו השחורה ובקלשונו המושחז ומתרוקן מכל השאר. רוקד בלהט ושוכח.

אי אפשר

אי אפשר להרכיב מחדש את הרסיסים המנופצים למה שהרכיבו קודם. כל ניסיון ייצור משהו חדש, אולי פחות מוצלח. אי אפשר להשיב את הזמן המבוזבז לאחור ולהיוולד מחדש, נאמנים יותר לרצון הלב ופחות לרגשות הראש. אי אפשר לבטל משפטים שנאמרו בשגגה. כל סליחה תיצור משהו חדש.

אי אפשר לזכות בכל החיוכים שלא מומשו. כנראה שלא היו שלנו מעולם, ניתנו לרשות ברי מזל. אי אפשר לבקש עוד משאלה. אי אפשר לגרום לזר להתאהב. אי אפשר גשם בקיץ. אי אפשר להיות ער בחלום ולחלום בהקיץ. אי אפשר לשנוא כל הזמן. אי אפשר לאהוב בלי ספקות. אי אפשר להקדים את הסוף להתחלה. אי אפשר לפתוח דף חלק באמצע הספר. אי אפשר להמציא משהו קיים, מישהו קיים. אי אפשר להתקיים בלי להמציא.

אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. אי אפשר לרמות את הזמן מול כולם. אי אפשר לרמות את עצמך. אי אפשר להימנע מכאב, והוא הרי אינו נמנע ממך. מתמזג בעורקיך בנעימות טבעית, פועם בך מנגינה ממכרת, משכרת, מנכרת. אי אפשר להפסיק.

אם רק היה איכנשהוא אי-אפשר, שהכל היה בו ניתן, הייתי מפליג אליו לבדי. יושב וממתין בו בגפי עד אחרון הימים. מביט בקנאה בגלי הים הנועזים, בגרגרי החול השליו, ונוטר בליבי חריטות חרטה שאולי בכל זאת אפשר היה.

הכובען המטורף

"אני לא מבינה מדוע אתה ניצב במרכזו של החול הטובעני הזה, הרי אתה שוקע!", אמרה במבט כעוס שניסה להסתיר רגשי חמלתה. "לא בחרתי להיכנס לכאן, נקלעתי פנימה ועכשיו איני חפץ לצאת", השיב בחיוך שניסה להסתיר אדישותו.

"אם כך, איני יכולה לסייע לך", פסקה בתקיפות בלתי משכנעת. "כמדומני", השיב, "שאם איני מעוניין בסיוע, גם אינך יכולה לסייע לי. איש לא יכול".

דקות ארוכות הביטה בו בחשש בעודו שוקע.

"אם משוכנע אתה ברצונך לשקוע, מדוע לבשת בגדים כה מהודרים?", תהתה. "תחפושת שגרתית", הגיב בזריזות. "והכובעים? מדוע חבשת שלושה? הרשה לי לנחש! גם הם חלק מהתחפושת, מבטאים כל אחד את התפקיד השונה שאתה ממלא מדי יום!".

"לא", אמר ולראשונה צער ניכר בעיניו. "לא זו הסיבה. הכובעים הם כולם נגד השמש, מצילים עליי מפניה. השמש הבוגדנית, הבזבזנית. שבזריחתה הזוהרת מבטיחה לי עם שחר חמימות של יום, ובשקיעתה הפחדנית גוזלת מידיי עוד הזדמנות הצוללת איתה למעמקים. מאכזבת אותי מדי יום, מבזבזת רגעים קטנים, מאירה עיניים ואחרי נוטלת מתוכם ברק חיות. זה מפני תעתועיה המשכרים שאני נמלט, מהבטחותיה המרמות, מכאבי קרניה השלוחות. על כן חובש אני כובעים רבים כל כך, להתחמק מן האור שבשחר חיי בישר בי שירה ובערוב היום הותירני כוכב בודד נופל".

הקשיבה ולא השיבה. רק התקרבה בעיניים בורקות והצטרפה לצידו. עתה החלו לשקוע יחד, שני המטורפים. והחול טיפס אט ואחז בהם, מסייע להסתירם מן האור, להשיבם אל רחם אם הבריאה.