יום שבת, 16 באוגוסט 2014

אין מחילה

המילים הפוגעות שהוטחו כבר זלגו מזמן ממשטח הזמן, כשעונים שנמתחו אל הרצפה. גם הבגידות כבר נסלחו, ונתפוגגו כלא היו. האכזבות התעופפו כציפורים, אולי מעבר לים. הכאבים נמוגו. השריטות התאחו. ההאשמות לא יידונו עוד בבית הדין. התיק נסגר, מחוסר עניין כללי. החללים שנפערו בסדקי המשפטים שלא נאמרו, נתמלאו בתחליפים. אפילו החיבוק שלא ניתן, זכה לחנינה.

רק הנופים. שעליהם דיברתם. שאודותיהם כתבתם. שאת דיוקנם ציירתם. שבין שביליהם טיילתם. הם היו ונותרו כחריצי מתכת חלודה שסרקה בבשרנו הגלמוד והותירו בנו צלקות עד של בזבוז. רק בגין הנופים חייבים אתם. על שהפחתם בנו קנאת מסעות בלתי ממומשת, כמיהת חירות נצורה באזיקים כובלים.

ואין מחילה. אין מחילה תת קרקעית עמוקה, מבודדת ואפלה בה נוכל להסתיר נפשנו, להגן עליה מרשרוש מעוף כנפיכם. הרשרוש העז שהפליא בנו מחשבות כפירה ארורות. שזרע בנו תוגת נדודים. שהחמיץ בפינו טעם אובדן. שהטיל בליבנו ספק כי פועם הוא לחינם.

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

טרגדית הבריאה בארבעה פרקים

(א) הגשמה עצמית
שאיפתו של האדם, משחר נעוריו ועד אחרון ימי בגרותו היא הגשמה עצמית. חתירתו המזוקקת והנצחית, הבלתי נדלית, לתחושת מיצוי שלמה, שיא מקצועי ורגשי, קתרזיס של רוח ואש. לא ירפה לעולם מאחיזתו התמימה בחלום להגשים, בחזון לממש. וכל עוד חש כי עודנו בדרך לעולם לא יפסיק תסכולו המנקר, ייאושו המנכר.

(ב) הגדרה אלוהית
אין מושא שלמות גדול בתרבות האנושית מהאל. מקור כמיהות ותפילות נואשות. שבדמותו נוצרנו בראשית, טרם הקלקול והאכזבה. ואל דמותו נחתור לשוב, כמתוך תיקון ותשובה, ניקוי הלב וטיהור הנפש. פנים רבות לו והגדרות אינספור נקשרו בין כתריו. ומעל כולן מרחפת קביעתו של שפינוזה כי האל הינו סיבת עצמו.

(ג) סיבת עצמו
כי מה בעצם מנסה לשכנע בנו סיבת עצמו אם לא את ראשית הצירים התבונית והקיומית. אלוהים הוא דגם ראשוני ויחיד, תבנית ששלמותה אינה מאפשרת שעתוק ושכפול. איש לא נתן בו השראה. אף אחד לא פיסל בו צורות מוכרות. כל פסוקיו חדשניים, כל דעותיו מקוריות. דווקא משום כך הוא יוצר. בגיו זכות שמיימית זו הוא בורא. זהו גרעין מהותו הפלאית, הצדקת שלמותו.

(ד) טרגדיית הבריאה
ואילו אנו, יצירי אדמה גשמיים, לעולם לא יהיה מקור וייחוד בחיינו. רק שכפול תרבותי דהוי ושחוק. נוצרנו ולכן לא נמציא. נבראנו ולכן לא נברא. לעד נביט לשמיים ריקים ונחפש בהם אחר שלמות בלתי מושגת, נשגבות חסרה וכואבת. השעתוק הוביל לשיתוק, לרדידות הבלים רופסת.

משך אלפי בשנים ניסינו לרכך את הטרגדיה. רצחנו את הטבע בניסיון להפיח מודרנה, אך בני האדם שבו אל השמש. ניסינו לרצוח את אלוהים אך קמו בנו תחליפים. ויש בינינו המנסים לרצוח עצמם בשאיפה להיברא מחדש, מושלמים ומשוחררים. כמו ישו, כמו המשיח. אך אמיצים אלה לא זכו להיווכח בתוצאות מזימתם. מזבח ההקרבה המדמם נותר יתום וכוזב.

(ה)
ורק חלום אחד טרם נגוז. חלומו של אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להמית עצמו במורד הדרך. להעביר עצמו מבחירה במסעות ייסורים של לידה, להתייצב בקצה קצהו של צוק הקיום ולהביט בבטחה אל התהום הנפרסת מטה. ושם, מיטלטל בין שמיים וארץ, להעניק לעצמך שם חדש, מהות חדשה. לחלץ עצמך במלקחי מנתח מן הרחם הנתון אל אוויר פסגות חדש. ליילד בך תקווה חדשה, שלמות נבראת. לנצח את המבוי הסתום ולסלול אפיק חדש. לכתוב פרק חדש בסיפור שסופו ידוע מראש.

יום שני, 11 באוגוסט 2014

אומץ לב

הספרים מלמדים אותנו לקבל את ההחלטה הנכונה. והסרטים מפצירים בנו לאמץ את הבחירה הראוייה. שלטי הדרכים מנחים אותנו לא לסטות מן השביל המוכר. המורים שלנו מחנכים אותנו לדבוק בחוקים. המנהלים שלנו מצפים שנמנע מהפתעות. מזג האוויר משכנע אותנו לשמור על סדר והיגיון. התמונות על הקיר מהללות את נחיצות המסגרת. השפה שלנו מנחה על כללי תחביר מחייבים. הטעם המוזיקלי שלנו מכתיב מקצב. העיתונים רודים בנו להישאר ולהישמר. החלומות שלנו מדוייקים. הפעימות שלנו קצובות. מה שהיה הוא שיהיה אלוהים נתן אלוהים לקח והשמש תזרח גם מחר. גם היא יודעת מה טוב בשבילה.

בחיים האלה אין מקום להחלטות אמיצות. הן סותרות את ההיגיון, את השכל הישר, את חוקי הטבע שעליהם ביסס האדם וודאות.

אך אם לא החיים הם שיביאנו אל אומץ הלב, שיהיה זה המוות. שההתקרבות היומיומית אליו תפיח בנו תעוזה. שהחשש מאפסיותו תניב בנו גבורת לוחמים. שכפור האדמה השקטה יזרים בנו רוח מחייה ודוחפת.

בתי הקברות מלאים מצבות ראויות של אנשים שבחרו חכם ונכון. ואין בהם זכר לאמיצי הלב. הם לעולם לא יפסיקו לחיות.

יום שבת, 9 באוגוסט 2014

הכל בחיים שאלה של

כמו קשיש שהולך לעולמו ובכיסיו הון שצבר בעמל רב ולעולם לא ישמשו. המטבעות והוא יוותרו לעד במצב צבירה, לא יזכו להגיע ליעדם הנכסף.

כמו להתעניין בשלומו של אדם שכבר לעולם לא יסלח לך. ושניכם מביטים זה בזה ומפנימים בשתיקה את אובדן הנצח.

כמו רוצח המוצא להורג מלא חרטה וחמלה.

כמו רעיון מבריק בבור חשוך. כמו מנגינה עצובה ומרגשת באמצע ריצה.

כמו צבע מפעים ברגעי עיוורון. אדם ראוי המתכבד במקום השני. אהבת חיים המקדימה ברבע שעה את המעבר ברחוב.

כמו צמאון להתרגשות בלב מדבר צחיח. עלה סגלגל של השראה הנוחת בשלכתו על מצחו של אחר.

הכל בחיים.
עניין של.

תזמון.